לפני 14 שנים. 29 בינואר 2010 בשעה 7:00
היום שאחרי..
הגוף כואב הרבה יותר.
הנפש מתעופפת.
- את לא תתמכרי לי לאלימות נכון? הוא שואל.
- אלימות זה הבונוס אהובי.
השרירים התחת הכתפיים.
אבל שמחה בו..בנו.
-תגידי שאת
פרוצה.
תופס בנתח בשר
ומועך בכל כוחו
צווחה ונענוע ראש.
מוחץ שוב והכאב
אוחז בראשי.
מושך בשערי.
-שונאת את זה אדוני.
-באמת?
נגררת בשערי.
-רגליים פשוקות פרוצה.
מתבונן בעיני
כשההצלפות
האכזריות נוחתות.
נשימה נקטעת
השפתיים מתעוותות.
-תגידי מה את.
-פרפרית. ממלמלת.
תוקע אצבעות
בכוס הבוגדני.
-פרוצה אמיתית.
אצבעות בגרוני
כמעט מקיאה.
תנקי.
סטירה מצלצלת.
מצליף שוב.
דמעות מבצבצות.
-רוצה לשמוע.
-פרפרים הם חופשיים.
אסמן אותך לעד.
-משוגע.
הוא מקרב את האש.
רעד. ציפייה. והכלה.
- יש לך ביצים. שפחתי.
