א ו ר פ ר א

על ברכי. לרגליו.
מקריאה לאדוני..

"רגליה נעות אינסטינקטיבית ומנסות להיצמד. אבל הקשרים מונעים זאת מהן. ראשה מתרומם מעל המיטה וצווארה נמתח מרוב פחד.
היא היתה מוכנה לכאב, אבל לא שם. הפחד שלה לא מאפשר לה לסמוך על תחושותיה.
כל מה שהיא יודעתזה שהיא חסרת אונים ושיש משהו בתוכה.היא מפרכסת שוב ושוב, צועקת עם כל עווית,
ופרכוסיה מכניסים את המהדקים לפעולה.עוברות עשרים שניות עד שהיא מתחילה להרגע, ועוד עשרים עד שהמהדקים דוממים, ועוד שלושים עד שהיא מתחילה להאמין, מעזה להאמין למה שגופה אומר לה - שזה פרס. לא עונש."

מתוך ג'ייק ומימי. פרנק בולדווין. הוצאת מודן.

אם לא קראתם...כדאי!