לפני 17 שנים. 10 בדצמבר 2006 בשעה 13:00
היא יושבת מולי.
בן אדם אמיתי.
(וואלה התרגלתי לווירטואליות)
אור וקופצנות בעיניים.
אישה יפה, חמה.
כזו שיכולה להבטיח וגם לקיים.
חודרנית...
היא אומרת לי: נראה לי שאת מלאה תובנות אבל....
את לא באמת מפנימה.
לרגע בוהה בה...בפליאה..
משחזרת..מהנהנת...
- כי... אני נאחזת בכאב הזה...אולי....
- רבע שעה איתי מוציאה אותך מזה....היא אומרת בחיוך ממזרי.
- שאני אוותר על הכאב?
שאתרוקן לחלוטין???
נחרדתי.