Bleed like me...

בדרכה חזרה מנסיעתה, קלי הודיעה לי להתייצב בביתה בשעה 6 בדיוק. קיבלתי הוראה לארוז כמה חפצים ולהתכונן לשהות במחיצתה ביומיים הקרובים. כשהגעתי היא כבר היתה בבית, הורדתי את התיקים וירדתי על ברכי. היא ליטפה את לחיי. עדיין עמדתי על מפתן ביתה, לא הספקתי ממש להכנס פנימה וכבר נשלחתי למשימות.
"אני רוצה שתפרוק את כל חפצי מהאוטו"
"כן גבירתי"
כשניגשתי לאוטו הבנתי את גודל האסון. היא ארזה את כל הבית. לקח לי חצי שעה לפרוק את האוטו. כשסיימתי עם זה נשלחתי לנקות את המקלחת ואח"כ לעזור לה לקפל כביסה. מאוחר יותר הצטרף גם ג'י וכולנו יחד הכנו ארוחת ערב. ככה התחילו להם יומיים של משפחה, ארבעתנו בבית אחד.
האמת שזה היה לי מוזר כשפתאום סטייסי הורתה לג'י להתפשט בסלון והחלה לקשור אותו, לא ידעתי אם אנחנו נשארים או לא. קלי סימנה לי לבוא אחריה לחדר השינה. השארנו אותם לעיניניהם והלכנו למיטה. קלי היתה עייפה ואני אפילו לא הזכרתי לה שלא גמרתי כבר שבוע, אני בטוח שהיא יודעת. אבל הייתי חייב איכשהו להזכיר לה, גם אם לא באופן ממש מודע. תנועות הכלב המיוחם שעשיתי כששכבנו בכפיות לא הותירו ספק. "אני רוצה לישון, תתאפק עד מחר"
"כן גבירתי, סליחה גבירתי"
"מחר תהיה יותר רעב, שווה לחכות"
ניסיתי להרדם ולא הצלחתי. כל הלילה זזתי במיטה. בהתחלה קולות הקרופ מהחדר השני הפריעו\חירמנו אותי, אח"כ ניסיתי להטריד את קלי ללא הצלחה, אח"כ היה לי חם. לא הצלחתי לישון כל הלילה. קלי כרגיל קמה מוקדם ויצאה אחרי שכיבדה אותי בנשיקה רטובה.
היה לי מוזר לראות את ג'יי וסטייסי מסתובבים בבוקר ערומים למקלחת וחזרה.
ביום השני היינו אמורים להיות לבד אבל ג'יי וסטייסי נשארו. הלכנו כולנו להרצאה מאוד מענינת, שוב של ג'ק רינהלה. הפעם הוא דיבר על תפקידיו של העבד, מחויבויותיו והאחריות שיש או אין לו בקשר. למרות שחלק מהדברים היו דיי בסיסים, לפחות לי, היו לו פה ושם כמה אמירות שהאירו את עייני.
הלכנו לישון מוקדם כי היינו הרוגים אבל החרמנות העירה אותי שוב באמצע הלילה.
"תתאפק עוד קצת, כשארצה אקח"
"כן גבירתי"
הצלחתי להרדם, הייתי מאוד עייף. קלי העירה אותי מאוחר יותר, עדיין היה חשוך בחוץ.
"לעבודה עבד" תפסה את ראשי ודחפה אותו למקדשה. "אין כמו עבד רעב, ככל שארעיב אותך יותר כך ייטב". היא היתה מרוצה ממני, אפילו אני חושב שעשיתי עבודה טובה, וזה דיי נדיר אצלי.
אחרי שהיא הרשתה לי לגמור היא הזכירה לי משהו שכמעט שכחתי עקב הנסיעות שלי.
"אתה זוכר את שיעורי הבית שלך?"
"כן גבירתי"
"יש לך יומיים לסיים אותם, אני רוצה לתת לך שיעורי בית נוספים"
"כן גבירתי, אני אסיים אותם ביומיים הקרובים"
"יפה, אתה צריך לחזור למסלול"

ביום למחרת הכנתי את השעורים, היא נתנה לי לקרא מאמר דיי מעניין בשם “The Myth of slave training” שאולי לא חידש לי הרבה וגרם לי להנהן הרבה בראשי בהסכמה. אבל היו לו הרבה הארות חשובות, שגם אם לא תמיד חידשו לי לפחות הזכירו לי כמה דברים בסיסיים. בסופו של דבר הייתי צריך לענות על כמה שאלות שקלי צרפה למאמר בהן היינו אמורים לדון בפגישתנו הבאה.
נקודה חשובה ראשונה שבה המחבר דן היתה במיתוס שסוויצ'יות היא דרך טובה ללמוד. זה משהו שכבר היה ידוע לי מאינסטינקט אבל חוזר על עצמו בהרבה ספרים. המיתוס הזה שאתה מסוגל להיות בשני הצדדים מעשיר אותך ומלמד אותך להיות עבד טוב יותר היא כמובן הנחה לא נכונה בלשון המעטה. זה שאתה מכיר את שני הצדדים אולי עוזר לך להיות טכניקאי טוב יותר ולדעת איך זה משפיע פיזית על הצד השני אבל בראש שום דבר לא השתנה. איך אפשר בעצם ללמוד להיות עבד כשהראש שלך או של זה שמלמד אותך משתנה משולט לנשלט כל שתי דקות או כל יומיים?
אז כבר למדתי שיש כמה מאסטרים מאוד ידועים שבשביל ללמוד באמת מה עבד מרגיש ניסו את זה ממש על עצמם. מה זה ממש על עצמם, סופשבוע? שלושה ימים, שבוע? ממש לא.
ג'ק רינהלה למשל שהוא מאסטר מנוסה לכל הדעות ומרצה מאוד מבוקש בילה חמש שנים מחייו כעבד של מאסטר אחר. הוא עדיין לא מגדיר את עצמו מתחלף אלא כשולט ואין לו שום רצון או עניין להיות נשלט. אבל נקרה בדרכו המקרה ומצא את הדום המתאים, אותו שירת במשך 5 שנים תמימות וממנו למד הרבה על אורח חיו ומחשבתו של העבד. הנקודה הראשונה היא למצא מישהו שיש בו תשוקה עמוקה לנושא של כניעה.
מאסטר יכול לאלף עבד, כמובן, כרצונו, אבל, האם הוא יכול להרגיש מה עבד מרגיש? האם הוא יכול ללמד את העבד שלו שזה בסדר מה שהוא עובר ומה שהוא מרגיש? האם זה בכלל מעניין אותו?
בסופו של דבר, המסקנה של המחבר, שבעצם מתאר את נסיונו שלו כעבד, שבראש ובראשונה כדי להיות עבד יותר טוב אתה צריך ללמד את עצמך, לקרא, ללמוד, לדבר עם אחרים, לצפות באחרים ובעיקר שוב, ללמד את עצמך וללמוד על עצמך. כך תוכל להגיש את עצמך במתנה למאסטר שלך, עם כל הניסיון שצברת, למידה, קריאה, שיחות עם אחרים וכל מה שיש בך מלידה. מאסטר שיודע ומבין את הדינמיקה העמוקה של הכניעה הוא בחזקת בונוס, אבל זה לא רעיון הכי חכם לסמוך על זה, כי נדירות הפעמים בהם מאסטרים, כמו ג'ק רינהלה למשל, שמים את עצמם בסיטואציה בה הם יכולים ללמוד באמת את אומנות הכניעה ממאסטרים אחרים.
הוא מעלה במאמר עוד כמה דברים מאוד חשובים אבל פיסקה אחת תפסה את עיני מייד ומאוד שמחתי לקרא אותה, ולכן אני מתרגם אותה כאן:

"הנדירים מכולם הם המאסטרים להם תהליך ה"אילוף" (או training) משמעו תהליך שהוא מעבר מלחלק פקודות או ל"תקן" את ההתנהגות או הציות של העבד. לצערי, מספר מאוד מצומצם של מאסטרים מתענגים על התהליך של התיזמור המאוזן והעדין שבו עבד מפתח לעצמו באמת רמת כניעות עמוקה תחת ההכוונה שלהם. הם צופים מקרוב איך אנחנו נאבקים עם הכניעה, ואז מחליטים על הדרך הטובה ביותר לשכנע בסבלנות, להציק, לפתות, לנשק, להתווכח, לנמק, לתמוך, לחזק, להכאיב, או לאהוב אותנו מעבר לגבול היכולת שלנו ולגרום לנו לעשות או לקבל בדיוק מה שהם רוצים מאיתנו ו....לגרום לנו לאהוב אותם בגלל זה!!! זוהי מלאכת האומנות של "אילוף העבד" ובר מזל הוא העבד אשר זוכה לתשומת הלב של מאסטר נדיר שכזה. קשר עם מאסטרים כאלו במידה רבה מאיץ את ההתפתחות שלנו כעבדים ואנחנו לעיתים קרובות מאוד מרגישים חסרי אונים לפניהם".

כשקראתי את הפיסקה הזאת נאורו עיני, זוהי בדיוק קלי. המיסטרס הנדירה הזאת שנהנית מהמסע לא פחות מהתוצאה הסופית.
היא מכריחה אותי להתפתל, לחשוב, לקרא, ללמוד. היא מלמדת אותי ועוקבת אחרי ההתפתחות שלי, היא שואלת וחוקרת, מענישה ומלטפת . היא לא תניח לי לנפשי עד שתגיע לשורש הבעיה. עקשנית וחקרנית היא תכריח אותי לדבר ותוציא ממני את מה שהיא רוצה לדעת. היא תנתח, תסיק מסקנות ותיישם אבל לעולם, לא תרפה. היא תגרום לי לחשוב, לנתח, להסיק מסקנות, ובעיקר תוביל אותי ללמוד על עצמי, תגרום לי לנבור בתוכי ולחקור למה ומה. היא מובילה אותי יד ביד למסע לתוך עצמי בשבילה ובשבילי, מסע מופלא של גילוי, הארה והגשמה, מסע הקסם המסתורי שלי, המסע לעבדות...