הלילות התקררו מאוד, גם הימים, הסתיו בתחילתו. נסעתי בדרך לשדה התעופה, REM שרו ברדיו “it’s the end of the world, as we know it” ואני חושב לעצמי, כמה שזה נכון, לפחות לחודשיים הקרובים.
בתוך שניות החיים שלי התהפכו למשהו אחר לגמרי. כ"כ קל להיות רחוק מהמשפחה, לפחות לי, ולמרות החשש שלי מהביקור הזה ומחוסר הנוחות הרגשתי הפעם הרבה יותר קירבה ובאמת שמחתי לראות אותם, את ההורים שלי. אז נכון שכל הדברים המעצבנים הופיעו בסופו של דבר אבל הפעם הרגשתי שאני יותר רגוע, לפחות יותר רגוע מהפעם האחרונה שהם היו פה. ככה לפחות הרגשתי.
לוקח כמה ימים להתרגל. צריך לללמד אותם לא לעצבן אותי איך שאני פוקח את העיניים בבוקר, לא קל. אח"כ היתה הפגישה, הורים-קלי. יצאנו לאכול ארבעתנו, קלי הבטיחה להיות ילדה טובה אבל אני לא התאפקתי ופתחתי לה דלתות ועוד כל מיני גינונים שפיתחנו לעצמנו, היא מצידה טיזזה אותי פה ושם, בקטנה. כמובן שאמא שלי שמה לב. הפגישה היתה הזויה קצת כאילו כל צד ניסה כמה שפחות לשאול שאלות מביכות, אולי זה היה רק בראש שלי. הם לא שאלו כלום גם לא כשקלי הלכה. השיחה שידעתי שתגיע הגיעה בסופו של דבר בבוקר למחרת. הייתי עצבני מהבוקר. הם לא מניחים לי לשתות את הקפה שלי על הבוקר אלא מייד מטרידים. שאסדר לו את האי מייל, היא עם האוכל. בקושי הצלחתי לפתוח את העיניים. אמא שלי שאלה אם קלי היתה נשואה פעם. אמרתי לה שכן ואז מייד עלתה השאלה המתבקשת "יש לה ילדים?"
אח"כ התחילה השיחה, מה אתה עושה עם החיים שלך, למה אתה לא מוצא בת זוג לחתונה, מה עם ילדים, הרי קלי לא תעשה לך ילדים ועוד ועוד.
אני יודע שהם דואגים לי, אני יודע שהם לא רוצים שאשאר לבד, אני גם יודע שהם קצת בשוק מקלי "היא נראית לי שתלטנית", ככה אמא שלי אמרה כשאני מגחך בליבי, או "היא מסובבת אותך". לך תסביר להם. בקיצור הם הצליחו לעצבן אותי וגם קצת לתת לי רגשות אשמה. אבל לך תסביר להם.
מצד שני הם דרכו לי גם על כמה יבלות, בדיוק בדברים שאני צריך להחליט לגביהם, כאילו הם נגעו בדיוק בעצבים הכי רגישים בהם אני מתלבט כ"כ הרבה זמן. אז במקום לכעוס עליהם, בכיתי. הם השאירו אותי לבד ונסעו. הייתי בדכאון חצי יום אבל החלטתי לא לתת להם להרוס לי את היום והתקשרתי לקלי להתבכיין לה קצת.
קלי הרגיעה אותי. היא שאלה אם אני עדיין מעוניין ללכת למסיבה בערב וכל מה שאני רציתי זה לצאת מהבית ולהיות איתה. הרגשתי דיי מחורבן אבל היתה לי תחושה שהמסיבה תעזור לי, לא ידעתי עד כמה.
לפני 18 שנים. יום רביעי, 19 בספטמבר 2007 בשעה 5:43