השבוע האחרון עם אבא ואמא עבר נחמד מאוד, בעצם כל התקופה היה נחמד ונעים. הם נסעו וחזרו, נסעו וחזרו ועכשיו הם נסעו בחזרה לארץ ומשום מה אני קצת מתגעגע אליהם. היה לי קצת עצוב כשעזבו למרות שלא היה נוח וקצת צפוף אצלי בדירה. אפילו עלתה קצת דמעה.
הספקתי קצת לטייל איתם השבוע, לקחתי קצת חופש והיה ממש ממש מקסים. מזג האויר הסתווי של צפון קליפורניה מעולה ומזמין אותך לצאת החוצה ליערות, לאגמים ולהרים.
היו להם כמה יציאות כמו "למה אתה מחביא את השרשרת (קולר...) תוציא אותה שיראו, היא מאוד יפה, קלי קנתה לך?" או "תגיד היא לא קצת משפיטה אותך?"
באחד הערבים יצאנו לאכול, ההורים שלי קלי ואני, נסענו לאיזה מקום מפורסם רחוק ומבודד, עיירה קטנה שנראתה מאוד מסתורית וקסומה בלילה עם כל קישוטי ה- Halloween המשמש ובא. הם כבר התרגלו אל קלי ובילינו את הזמן בנעימים. בסוף הארוחה יצאנו להסתובב בעיירה מחובקים, היה נחמד.
הם גם קנו לה מתנה.
קלי נתנה לי הרבה הנחות בשבועות האלו. היא לא נתנה לי מטלות קריאה ולא מטלות אחרות שקשורות בהתיצבות מידית, היא התחשבה. מצד שני בגלל שראיתי אותה פחות גם הגמירות הנדירות שלי נפסקו, "תחכה בסבלנות" היא אומרת בהנאה בתגובה לתחינותיי.
אז נסעתי לי חזרה הביתה משדה התעופה מהרהר בחיי שחזרו לשגרה ובמסיבה שתתרחש הערב בה אוכל שוב לשרת את גבירתי מבלי לחשוב על ההורים שמחכים בבית. קצת התעצבתי שהם נסעו אבל שמחתי שקיבלתי את חיי ואת דירתי בחזרה. חוץ מהמשבר בהתחלה כולנו התנהגנו למופת והעברנו את החודשים האלו הכי טוב שאפשר מה שלא מנע מהם לזרוק את משפט המחץ בסיום "אתה צריך להתחיל לחשוב על משפחה וילדים".
נסעתי לי במהירות המותרת, אין לי ברירה בשנה וחצי הקרובות, מה שגרם לנסיעה להתארך ולהתארך ולי לשקוע במחשבות.
על השולחן במטבח מצאתי פתק ""אתה יכול להקפיא את הברוקולי ואת הקציצות", חייכתי לעצמי.
הלכתי לישון צהרים.
צלצול הטלפון העיר אותי, קלי מהצד השני של הקו "יש לך תחפושת?"
"לא גבירתי"
"למה לא?"
"לא יודע למה להתחפש, לך יש?"
"כן"
"מה קנית?"
"הפתעה"
הלכתי לעבוד קצת. היא התקשרה שוב
"תספיק להגיע לאסוף אותנו בשבע וחצי?"
"אין סיכוי, אולי יותר מאוחר?"
"סטייסי רוצה להגיע מוקדם, כרגיל..."
"אני לא אספיק גבירתי.."
"למה אתה שוב עובד בשבת?"
"אני אוהב שאלוהים מענישה אותי"
"טוב אז נפגש שם"
"את רוצה שאגיע בשעה מסויימת?"
"לא, תבוא מתי שתבוא"
"מה ללבוש?"
"מה שאתה רוצה"
לקח לי מלא זמן להגיע, מאז שתפס אותי השוטר על 91 אני משתדל לטוס לאט. הייתי מרוגש לקראת המסיבה וכבר פינטזתי על הגמירה שלי שאולי תגיע ובכלל על קלי. הנסיעה נראתה לי כמו נצח, כ"כ קשה לנסוע לאט...
היו המון אנשים במועדון, כולם מחופשים. התעכבתי בכניסה להגיד שלום לאנשים וחיפשתי את קלי.
את קלי וסטייסי מצאתי יושבות על ספה באחד החדרים האחוריים שקועות בשיחה עם כמה אנשים.
ואז ראיתי אותה, מגפיים, גרבוני רשת, חצאית מיני קצרצרה ועלייה עכבישים שחורים וזרועות של עכביש יוצאות מחצאיתה, שניים קשורים לאצבעות ידייה, וגם מסכה.
מייד נפלתי לרגליה, היא חייכה וסטייסי ליטפה את ראשי. הן הסתכלו אחת על השניה כמו מתכננות משהו סודי, אפל ומסוכן. "יותר מאוחר" קלי אמרה וסטייסי הנהנה בראשה. נותרתי לרגליה, מלטף אותן ומנשק חליפות. עברנו לחדר אחר, קלי רצתה לראות את ליידי אן בפעולה.
קלי הורתה לי להתפשט ולהשאר בחוטיני, שלפה מתיקה את המחוך הלבן והידקה אותו חזק מאוד לגופי. בקושי הצלחתי לנשום, בקושי יכולתי לזוז "זו התחפושת שלך להיום" צחקקה.
ככה הסתובבנו כל הערב, כשאני כלוא במחוך, קשור ברצועה ומשרת את שתייהן במשימות קטנות, אם זה להביא להן שתיה או כל דבר אחר. כשהבחינה בסאבית המתקשה להתיר את רצועות נעלי העקב שלה, שניה לפני שהדום שלה התכופף לעזור לה, הורתה לי לזחול אליה ולעזור לה להוריד את נעליה.
בסופו של דבר הן לא התעללו בי, ועוד ערב שלא זכיתי להגיע לפורקן, כבר שבועיים עברו מהפעם האחרונה ואני לא רואה את האור בקצה המנהרה..
היא שחררה אותי בסוף הערב מהמחוך המעיק. הרגשתי איך הצלעות שלי מתקשות לחזור למקומן והריאות איך שהוא חוששות להתנפח לגודלן הרצוי. ההרגשה להיות כלוא בתוך הדבר הזה איכשהו ממסטלת , אולי אופרוריה על סף התעלפות.
עכשיו אני מתחיל להבין את כל הנשים המתעלפות בסרטים, זה לא הבחור, זה המחוך...אולי זה השילוב, לך תדע, יש בזה ריגוש מיני, אין ספק....
לפני 18 שנים. יום חמישי, 1 בנובמבר 2007 בשעה 5:40