כמו שחשבתי קרה, רק פי 10. כל הלילה התהפכתי במיטה מכאבים, ישנתי מעט מאוד. שום דבר שעשיתי לא עזר. אפילו לתלוש את הדבר הארור הזה לא יכולתי, כ"כ הדוק היה עלי. רק לקראת הבוקר הצלחתי ליפול שדוד ולישון שעתיים. כשהתעוררתי התקשרתי לקלי כפי שבקשה לדווח על מצבי.
"לא ישנתי הרבה, אלילה" דווחתי קצרות. היא התעניינה כמה ישנתי ואיפה כאב ומה אני חושב שצריך לשנות. היא היתה עדיין נחושה להשאיר את זה עלי. תארתי לה בדיוק מה עבר עלי, ניסיתי לא להתבכיין יותר מידי, אני יודע שהיא לא אוהבת את זה. "תשאר עם זה למשך היום בערב נדבר" פסקה בסופו של דבר.
למעשה כבר התרגלתי אליו גם שהוא הדוק מאוד. הכאב במשך היום נעשה עמום, אפילו נעים, עכשיו כבר כמעט אי אפשר להבחין שאני לובש אותו. יכול להיות שסתם הייתי הלום שינה ושום כאב כבר לא השפיע עלי. עבר עלי יום מוזר, הייתי עייף מאוד וכמעט לא הצלחתי לעשות שום דבר. בצהרים התקשרתי לקלי ואמרתי לה שאני גמור. היא הורתה לי להגיע אליה בערב.
"תתקשר אלי כשאתה בחוץ, אל תצא מהאוטו" הורתה. החנתי את מכוניתי מחוץ לביתה והתקשרתי אליה, "אני מייד יוצאת".
ישבתי לי באוטו כשהיא התקרבה, היא נגשה לחלון המכונית וליטפה את פני "הנה המפתח, אני רוצה שתוריד את הכלובון כשתגיע הביתה, יש לך חודש חופש ונחשוב מה לעשות" אמרה "יש עוד כמה נסיונות שאני רוצה לעשות עם הכלובון הזה לפני שאנחנו מתייאשים ממנו סופית, אבל קודם תעבור את החודש הלחוץ הזה, אח"כ נראה"
"אני מרגיש שאכזבתי אותך אלילה" אמרתי לה "אני יכול לנסות שוב" היא הניחה את אצבעה על פי להשתיקני "אני יודעת שאתה רוצה, לא אכזבת אותי, אני לא רוצה לפגוע לך בשינה או בעבודה" חייכה "מספיק לי לדעת שאתה רוצה לעשות את זה בשבילי"
"קח את הספר הזה, אני רוצה שתקרא אותו" אמרה והושיטה לי ספר "עכשיו אתה יכול ללכת" היא נישקה אותי ונסעתי....
לפני 19 שנים. יום שלישי, 29 באוגוסט 2006 בשעה 4:55