בסופו של דבר קיבלתי כמעט את כל השבוע. התחלתי פתאום להרגיש, כמעט, את מה שקלי עוברת בחודשים האחרונים. ארזתי כמה חפצים ועברתי לגור איתה לשלושה ימים. זה לא אומר שלא חזרתי הביתה מידי יום כי שכחתי כמה דברים, פעם תחתונים להחלפה, פעם את הג'ל לגילוח. קשה לי לעזוב ככה את הבית ולעבור לבית אחר. האמת שיותר קל לי שקלי מגיעה אליי, גם חוסך זמן, לה ולי, וגם יש לנו יותר זמן להיות ביחד.
קלי רוצה שאני אהיה קצת יותר עם סטייסי כי מזמן כבר לא ממש התראנו, גם היה להן איזה ריב קטן, קלי קוראת לזה "דיון" לגבי היחסים שלהם וכו'. הן אף פעם לא רבות, כך קלי טוענת לפחות, אבל הדיונים שלהן תמיד מתחילים בבכי ונגמרים איפשהו בפתרון. אז היה להן כזה "דיון" השבוע, ביום היחיד שלא הייתי שם. משום מה סטייסי לא היתה בבית באף אחד מן הימים שאני שרצתי שם, היא הייתה אצל ג'יי.
בכל מקרה קלי הייתה קצת טרודה מה"דיון" וקצת מתוחה בגלל שהיא רוצה לעזוב את העבודה שלה והיא מחפשת משהו אחר. היא זרקה לי שהרעיון של מלכה בתשלום עבר במוחה לא פעם. האמת שהייתי קצת המום מהרעיון אם כי לא הבעתי התנגדות מיוחדת, דווקא היא תהיה מעולה בזה אבל הסתכלתי עליה במבט קצת מוזר והיא מייד גנזה את הרעיון, לא בגללי כמובן.
בכל מקרה, ביום הראשון היא היתה קצת בדאון ואני עשיתי כל מאמץ בשביל לרצות אותה, לא שככה אני לא עושה מאמץ. היא נסתה להסביר לי מה בדיוק קרה והבהירה לי חגיגית שהן לא מתכוונות להפרד.
היא הרגישה יותר טוב אחרי שדיברנו ואז היא הזכירה שוב את העניין שסטייסי לא לגמרי מכירה אותי. נכון שהיא זו שמצאה אותי אבל מהר מאוד עברתי לידייה של קלי ובעצם אני וסטייסי ממש ממעטים להפגש.
היא החליטה לשנות את העניין ותכננה לי כבר שבוע ארועים שלם עם כל ה"משפחה", כלומר סטייסי וג'יי. אבל זה בשבוע הבא, וכן, גם היומולדת שלה....
החלטנו להתרכז בעצמנו והלכנו למיטה.
ביום השני אחרתי בטרוף, הגעתי רק ב- 10 בערב אחרי יום עבודה ארוך. קלי דווקא היתה רגועה במיוחד, מאוד מוצא חן בעיניה שאני לא שוכח את אף אחד מהטקסים שאני אמור לעשות כשאני נפגש איתה, זה מכניס אותה למצב הרוח המיוחד שלה, שיחקנו קצת חטפתי קצת מכות על זה שאחרתי והלכנו למיטה.
ביום השלישי הגעתי בזמן, איך שירדתי על ברכי לפניה היא הודיעה לי שהיא מתכוונת לשחק איתי היום. "היום אני רוצה לנסות את הסאונד עלייך, לך תתפשט"
נכנסתי לחדר השינה והתפשטתי, קלי כיסתה את ראשי בהוד וסגרה אותו חזק. "תשכב ואל תזוז". שמעתי אותה לובשת את כפפות הלטקס ומפשפשת למוות את נייר האלומניום בו עטפתי את הסאונדס "אטמת את זה למלחמה גרעינית" העירה. עד אותו רגע הייתי רגוע יחסית אבל כשקלי התחילה למרוח לי את קצה הזיין בחומר אנטיספטי התחלתי לשקשק. זה לא כואב ולא שורף ולא כלום, זה בלוק פסיכולוגי. ניסיתי להרגע והצלחתי יחסית. ואז הגיע הסאונד. היא בחרה את הכי קטן שיש בשביל ההתחלה והעבירה אותו על החור. הרגיעות היחסית ששרתה עלי התפוגגה כליל, התחלתי להתפתל ולצרוח שאני לא מסוגל. קלי נסתה להרגיע אותי, "זה לא כואב" היא אמרה "אתה סתם מתנגד, תרגע ותראה שתהנה מזה" היא לטפה אותי ונסתה להרגיע. אחרי שנרגעתי קצת היא נסתה שוב, צרחתי שוב, היסטריה מוחלטת. אחרי חמש פעמים היא החליטה להוריד מעלי את ההוד, "אולי זה יעזור".
הרגשתי הכי חרא בעולם, הרגשתי שאני מאכזב אותה, שאין לי אומץ וגם שאני מאכזב את עצמי. הסתכלתי בה במבט מבוייש ודמעות החלו לזלוג מעיניי. אמרתי לה שאני מרגיש שאכזבתי אותה והיא נסתה להרגיע אותי "אני מאוכזבת כן, כי אני רוצה לעשות לך את זה, אבל אני לא מאוכזבת ממך" אמרה וחייכה. "זה לא מוריד ממך כלום". "מה שמפתיע אותי שאתה מסוגל לעמוד בכאבים חזקים מאלו ואת הדבר הקטן הזה אתה לא מסוגל לספוג".
העניין הוא שאני מצד אחד נורא רוצה לעשות את זה ומצד שני מת מפחד ואני לא ממש מצליח להתגבר על זה. ניסיתי להרגע, אפילו שקלתי מדיטציה, חזיז ורעם, אבל שום דבר. "בסוף אני אצטרך לקשור אותך ובעזרתה של סטייסי נעשה לך את זה בכוח, זה מה שאתה רוצה?" אמרתי לה שכן אבל אחרי דקה הבנתי שזה לא רעיון הכי טוב. קלי אמרה שהיא יכולה לעשות את זה אבל היא לא רוצה לפגוע בי נפשית או שאני אאבד את האמון בה. אז החלטנו לנסות שוב הפעם בלי ההוד.
האמת שזה קצת עזר, הייתי קצת יותר רגוע והיא הצליחה קצת להחדיר לי את זה, אבל הרגשתי שזה מפריע משהו הפריע לי ולא ידעתי מה זה. ניסינו להחליף את חומר הסיכה וזה קצת עזר ואז עלינו על הבעיה, הסאונדס היו קצת קרים.
לאחר כמה נסיונות נוספים וחימום של הסאונדס קלי הצליחה להחדיר את הסאונד לתוכי, בגלל שהסאונד הראשון כבר היה לא סטרילי היא בחרה אחד אחר שהיה במידה אחת יותר גדול.
האמת, לא כאב לי, אבל ההרגשה היתה מוזרה מאוד, לא ממש הצלחתי להתחבר לזה. קלי גם לא הצליחה ממש להחדיר לי את זה לעומק הרצוי לה לפני שצרחתי שאני לא מסוגל להמשיך. זה היה לי מוזר מידי. כנראה שאני צריך להתרגל לזה.
קלי היתה מרוצה "עברת חלק מהמחסום הפסיכולוגי שלך נמשיך בהזדמנות אחרת".
אני הרגשתי קצת פחות חרא, וקלי פיצתה אותי ....
אז נעשה את זה שוב, אולי גם נצליח יותר, אבל אני חייב לעבור את המחסום הזה. קלי מאוד רוצה לעשות את זה, היא גם דיי נהנתה מהסבל שלי, אולי אפילו יותר מהעניין עצמו, ככה שבכל מקרה היא יוצאת מרוצה....זה מה שחשוב בעצם....
לפני 19 שנים. יום שבת, 18 בנובמבר 2006 בשעה 17:08