יצאנו יחסית בזמן. קשה מאוד לקבוע זמן מדוייק עם חבורה של ספרדים, קבענו ב- 6 לצאת ויצאנו ב- 7. יחסית לחבורה המדוברת זה נחשב לממש בזמן, ואנחנו רק ארבעה אנשים....בנתיים.
מכיוון שהייתי אמור לחזור יום לפנייהם נסענו בשתי מכוניות. מ' חברי היקר הצטרף אלי ואישתו ר' נהגה במכונית שלהם ביחד עם ח'.
מעניין לי להעביר את הזמן עם מ', אנחנו תמיד צוחקים ומדברים על דברים מענינים וכיף לי להעביר את הזמן איתו.
נסענו בדרך הארוכה, לא הצלחתי לשכנע אותו שכביש 120 עד לכניסה לעמק פתוח ורק החלק שלו שעולה ל- upper Yosemite סגור בגלל השלגים (אני צדקתי באופן נדיר). אחרי שעתיים ר' רצתה להשתין והתקשרה שנעצור בתחנת הדלק הקרובה.
בכניסה לתחנה התחלתי לשמוע רעשים מוזרים מהחלק האחורי של האוטו. עצרתי וירדנו שנינו לבדוק מה קורה. האוטו היה מונע, שנינו טרקנו את הדלתות. כשלא מצאנו שום דבר ניסינו שנינו להכנס בחזרה לאוטו. האוטו היה נעול. המפתחות בסוויץ', האוטו מונע ואנחנו בחוץ. איזה חרבון. כבר ראיתי איך הטיול הזה מתחרבן לו. למזלי הצטרפתי יום קודם לטריפל איי, פעולה פשוטה שדחיתי במשך שנתיים ורק לפני הטיול עלה בדעתי שזה יהיה רעיון מצויין. היתה לי כנראה הרגשה. התקשרתי ותוך 20 דקות הם כבר היו במקום ופתחו את הדלתות. גם הרעשים המוזרים נעלמו. סגרנו את הנושא כארוע מוזר ביותר אבל חסר חשיבות בעליל והלכנו לאכול.
הגענו ליוסמיטי באחת בלילה, מצאנו את החלקה שלנו והקמנו חיש קל את האוהלים. היה כבר מאוד קר, מתחת לאפס, שתינו בירה הסתכלנו על השמיים המדהימים המנוקדים במילארדי כוכבים המציצים מבעד לעצים הענקיים. הלכנו לישון.
ישנתי מעולה, התעוררנו ב- 9 בבוקר, העצים הירוקים והמצוקים המדהימים מסביבנו בראשם שרידי השלגים והשמש החמימה חייכו אלינו בבוקר טוב. התחלנו להכין ארוחת בוקר כמיטב המסורת. ס' אחיו התאום של מ' ואשתו ג' הצטרפו אלינו לארוחת הבוקר. ס' הביא עימו את ציוד הטיפוס ונפרד מאיתנו לעיסוקיו.
ישבנו קצת על הספרים והמפות ובחרנו מסלול לא קל שעולה ל- Stanford point נקודת תצפית שזוכה לציון 9 מתוך 10 מבחינת נוף. ההתחלה היתה קלילה, השביל הצר בין העצים המחטניים הגבוהים הוביל אותנו בביטחה בין מפלונים קטנים. לאט לאט המסלול התחיל להיות יותר ויותר תלול, הגובה והאויר הדליל התחילו לעשות את שלהם, הנשימה כבדה, הרגלים התחילו להיות כבדות, ודופק הלב עלה. בשלב מסויים הרגשתי את הלב שלי פועם באזור הרקות. ככל שהאויר נהיה קר יותר כך לי נהיה חם יותר וכל פעם שעצרנו הרגשתי איך שאני קופא. חוסר הפעילות הגופנית שלי בחורף האחרון החל לתת את אותותיו. כולנו כבר היינו תשושים חלקית. ואז הגענו לשלג. שקענו והחלקנו חליפות. השלג היה עמוק וקר. העליה היתה קשה ואיטית אבל הנוף עוצר נשימה.
התישבנו על קצה המצוק המושלג והבטנו כלפי מטה לעבר העמק, ה- Half Dom מימין כשקצה כיפתו מושלגת ה- El Capitan מצידו השני של העמק עומד זקוף וגאה, העמק בינהם משובץ ביערות, המפלים הלבנים מסביב, השמיים הכחולים כחולים והשמש הנעימה והמחממת, גן עדן...
לפני 18 שנים. יום שלישי, 27 במרץ 2007 בשעה 6:35