Bleed like me...

לא ישנתי טוב, כרגיל. הכאב מהכלובון העיר אותי כמה פעמים. מצד שני זה לא היה כ"כ נורא כמו שזכרתי את זה. אולי אני מתחיל לקבל זה אחרת, בהשלמה, אולי זה בראש, את ההתעוררות בלילה קיבלתי כמובן מאליו ובהשלמה אולי זה עזר. התעוררתי מוקדם יחסית וחיכה לי יום ארוך.
רכבתי על האופניים לעבודה, הכלובון לא הפריע כלל, להפך. הכלבון החדש מרגיש הרבה יותר טוב מהישן, מוזר. התג המוצמד לכלובון מרשרש כמו תג על קולר של כלבלב. חזרתי להרגלים הישנים, בדיקה שהשרותים פנויים, ההשתנה בישיבה, ישור המנעול שמידי פעם מבצבץ ומבליט את הכלובון מלפנים וישיבה בזהירות ובזווית שתסתיר את הבליטה.
קיבלתי אי מייל מקלי בו היא שאלה אם אני חושב שמשימת המקלחת הושלמה כי היום הגיע תאריך הייעד. כתבתי לה שאני חושב שאפשר עוד לעבוד ולשפר.
לטענתה, המוצדקת, מתשובתי ניתן היה להבין שיתכן שהיא לא תהיה מרוצה מהמקלחת. סיפרתי לה שעבדתי כל הלילה על המקלחת ומכיוון שאף חומר שהשתמשתי בו לא ממש עזר. ניסיתי לשפוך חומץ, כלומר, לא ממש מצאתי חומץ אז השתמשתי בחומץ בלסמי (יש לי סטייל..), ויש עדיין עוד מה לשפר.
קלי ענתה בקצרה:
If you think there is still work to be done and I find it so, you do realize that you will not be attending dinner this evening and you will also have a consequence awaiting you.

האמת, שלא רציתי לעשות נזק לאמבטיה, כתבתי לה על זה והתחננתי שלא תעניש אותי, אבל זה כבר לא עזר. הייתי כבר בעבודה ולא היה סיכוי שאשלים את המלאכה עד הערב. הבנתי שארוחת שישי המסורתית עם החבר'ה הישראלים הולכת לעזאזל. והנה זה אכן הגיע:

Yes, actually you should have known better and I should have placed a time limit on it as well. Regardless, the work is not done and it is the 13th.

I suggest you call and tell them you will not be making it tonight. Report to my house at 8:00pm instead.

Your Ma'am

לא היתה לי ברירה, ביטלתי את הארוחה. קלי מצידה לא טרחה להגיע לבדוק ובצדק. יכול להיות שהיתי עובר את המשימה, אולי לא, לעולם לא אדע. הסטנדרטים שלי קבעו, "אם לדעתך זה לא גמור אז מבחינתי זה לא גמור" היא אמרה. אחרתי ב- 4 דקות. קלי חיכתה ומייד ציינה שאחרתי. הייתי מצוברח וחסר מוטיבציה לחלוטין. קלי התעלמה. סטייסי בכלל לא התיחסה אלי. קלי לקחה אותי לחדר השינה והורתה לי להתפשט. היא בחנה את הכלובון כמה שניות ואז לקחה אותי למקלחת. "אתה עומד להבריק את המקלחת, כל כתם, כל לכלוך, כל פינה ושיהיה מבריק. ההתעלמות שלה ממצבי דיכאה אותי, עדיין היה בי כעס על עצמי שלא השלמתי את המשימה ועדיין לא השלמתי עם העובדה שהעונש הגיע לי וארוחת השישי בוטלה עבורי. היא נתנה בידי את כלי העבודה הנדרשים כולל מברשת שיניים קטנה לחורים הכי קטנים. שעתיים ישבתי וקרצפתי את המקלחת עד לרמה של כתמי מים. היא לא רצתה לראות אפילו כתם קטן. קלי וסטייסי ראו סרט ואני הרגשתי דיי מושפל אבל השקעתי את כולי בעבודה.כשסיימתי הודעתי לקלי. לא התנהגתי כרגיל, הייתי חמוץ וקצת כועס ודיברתי מאוד חלש. לא הצלחתי להתגבר על זה. כועס בעיקר על עצמי, שלא עמדתי במשימה ואכזבתי אותה. קלי שמה לב לזה והתעלמה. ההתעלמות שלה רק דיכאה אותי יותר. היא לקחה את סטייסי לבדוק אם עמדתי במשימה. שמעתי את סטייסי פולטת "ואוו" ואת קלי מהסה אותה. שמעתי אותן מתלחששות. קלי קראה לי וסימנה לי באצבעה את המקומות שניתנים לשיפור. תיקנתי את הדרוש תיקון מאוד מהר. המשימה הבאה היתה לקרצף את רצפת המטבח על ארבע. אז כבר הרגשתי מושפל, לא שזו פעם ראשונה שאני עושה את זה אבל הפעם סטייסי היתה שם ושתיהן פשוט התעלמו ממני. גם הרגשתי שהיא מכה אותי בדיוק בנקודה שבה נכשלתי. אותה משימה שלא הצלחתי למלא, במקום שאשב בבית ואסיים אותה אני עושה אותה שוב רק אצלה בבית. זה שבר אותי. כשסיימתי את המטבח, נשלחתי לנקות אבק מכל החלונות.
הרגשתי ממש חרא אבל לאט לאט נכנעתי, ירדתי על ברכי לפניה כראוי ועניתי לה כפי שמצופה ממני, בלי פרצופים. עוד משימות הוטלו עלי. עבדתי כל הערב. המשימות רק הלכו ונוספו, כל פעם שחשבתי שהנה זה נגמר, באה עוד משימה. הייתי כבר גמור, חוסר השינה המשימות הבלתי נגמרות, והיחס הקר והמשפיל לו זכיתי עשו את שלהם. הרגשתי קטן וכנוע. בכל פעם שחזרתי ממשימה ונעמדתי על ברכי לפניה לוחש "סיימתי גבירתי" הרגשתי קטן יותר ויותר. כשסיימתי את כל המשימות היא לקחה אותי לחדרה והורתה לי להתלבש בעודי מתלבש היא תפסה את הזיין שלי והעמידה אותו. אני לא מלבישה לך את הכלובון הלילה אני רוצה שתישן וליוותה אותי לאוטו.
ישבנו באוטו, היא דיברה ואני שתקתי.
"אני יודעת שקשה לך, אבל זה לטובתך. תמיד אמרת שאתה רוצה להיות עבד אמיתי, אני אקח אותך לשם, גם אם תבין שזה לא בשבילך ואתה כבר לא ממש רוצה את זה, אני אקח אותך לשם, כי אתה צריך את זה."
השפלתי את מבטי "אולי תגלה שזה לא בשבילך, אולי כן, אבל אתה חייב לנסות את זה בשביל עצמך". הדמעות איימו לזלוג. "היית ילד טוב היום, למרות שכעסת, ראיתי את זה עלייך, צייתת ועשית כל מה שרציתי בצורה מושלמת, חוץ מכמה פרצופים בהתחלה. אני רואה שאתה נאבק בעצמך ואתה לא מוותר, אני רואה שאתה מתקדם. אמרתי לך שזה יהיה קשה וזו רק ההתחלה, זה יהיה יותר קשה, אני מבטיחה לך. באיזה שהוא שלב אני גם אבקר אותך, אשפיל אותך, לא אתן לך קרדיט על כלום, אפלוש לזמנך הפנוי וארמוס אותך" אני המשכתי לשתוק והדמעות זלגו "אבל דבר אחד אל תשכח, אני אוהבת אותך, אתה רק צריך להפטר מהאגו שלך ומהפחד שאני כועסת עליך".
"אתה תהיה עבד טוב, אני אעשה ממך עבד טוב, אני גם אעשה טעויות, לכן חשוב לי שתדבר איתי. אני יודעת שארוחות שישי חשובות לך ואולי עברתי פה איזה גבול שלא הייתי צריכה לעבור, אבל בשביל זה אתה צריך לדבר איתי. אתה תמצא את הדרך לעשות את זה, זה חלק מהמסע הזה, זהו המסע שלך לתוך עצמך ואנחנו נעבור אותו ביחד"
"אני אהיה קשוחה, עקבית ודורשת, לא אוותר לך בכלום, על כל שגיאה תענש, על כל מטלה שלא תעמוד בה, תענש, אתה תכנע לי לאט לאט והאגו שלך יעלם."
אחרי שבכיתי נפתחתי וסיפרתי לה מה מפריע לי, על ארוחת שישי שחשובה לי, על משימת המקלחת שלי שבעצם עמדתי בה רק חשבתי שאני יכול יותר, על העונשים שנראו לי מיותרים, כי אני מעניש את עצמי יותר ממה שהיא אי פעם תהיה מסוגלת להעניש אותי ועל המחשבה המפחידה שבמקום דומית היא הופכת להיות כמו אמא שלי, על שאני מרגיש שאני מאכזב אותה
"אלו לא עונשים, זו משמעת" היא ענתה מידית "אני מענישה אותך כדי שתלמד איך להתנהג בעתיד, כדי שלא תחזור על אותה טעות, זה מכניס אותך לתלם, אתה אמור לציית ולספוג גם עונשים שלא מגיעים לך, למה? כי כך הבעלים שלך רוצה, אתה צריך לקבל את זה, אתה רכוש שלי."
"אף אחד לא מושלם, כולנו עושים טעויות ומשלמים עליהן, אתה לא צריך לכעוס על עצמך שנכשלת, אתה צריך לדעת לשלם את המחיר".
"עשית התקדמות גדולה, אל תעניש את עצמך, אתה בדרך הנכונה, אולי אתה לא רואה את זה, אבל אתה בדרך לשם."
"אני לא יודע אם אני מתאים לזה"
"זו כבר החלטה שלך, המסע הזה נועד בדיוק בשביל זה. תמיד אמרת לי שאתה רוצה להיות עבד ממש וזו ההזדמנות שלך לנסות לממש את זה."
"אני רוצה את זה גבירתי, אבל זה קשה"
"אני יודעת שזה קשה, אבל מה שאתה עובר הוא נורמלי לחלוטין, המאבק הפנימי שלך הוא טבעי ואתה בכיוון הנכון, אתה בסוף תכנע, אתה תעבור את השלב הזה, אני בטוחה בזה"
היא ליטפה אותי ומעכה את הזיין שלי, "אני לא רוצה שתגע בעצמך עד שנפגש בפעם הבאה ביום רביעי"
"זה עוד מלא זמן גבירתי" התחננתי "בבקשה"
"בשום אופן לא, אני אבדוק אם אוכל לבוא אלייך ביום שלישי, אני סומכת עלייך שלא תגע בעצמך. אם יש לך איזשהיא בעיה תתקשר אלי, גם באמצע הלילה."
היא חיממה אותי יותר מידי, הייתי מבולבל, פניי היו שטופי דמעות אבל רציתי אותה יותר מכל דבר אחר. "אתה חושב שתוכל לשלוט בעצמך? חסר לך שתקרה לך שוב תאונה"
"אולי כדאי שאלבש את הכלובון"
"רק אם אתה חושב שזה יעזור"
"אני חושב שכדאי גבירתי"
היא יצאה להביא את הכלובון ואני נשארתי במכונית תוהה למה אני מכניס את עצמי לדברים האלה. אני יכול להתאפק, למה אני צריך את הכלובון. אני חרמן עכשיו אבל זה ירד חמש דקות אחרי שנפרד, אני צריך לדעת לשלוט בעצמי. היא חזרה עם הכלובון ומסרה אותו בידי "תלבש אותו רק אם אתה מרגיש צורך, אתה לא חייב הלילה"
"תודה גבירתי, וסליחה על כל הבילבול שלי"
היא ציחקקה "אני נהנית מהבלבול שלך, אני נהנת למעוך אותך ולהפוך אותך בדיוק למה שאני רוצה שתהיה, אל תשכח שבשביל שתהיה עבד למופת אני צריך לשבור ולפרק אותך עד אפר ואז לבנות אותך מחדש" היא הוסיפה "ובעיקר אני אאלף אותך לדבר יותר כשקשה לך, אני אכריח אותך, אני אכנס לך לנשמה ואטלטל אותך ולא יהיה לך לאן לברוח כי אתה כבר שייך לי"
"תודה גבירתי שאת מאלפת אותי, אני רוצה את זה ואני אעשה הכל כדי להצליח"
"אתה צריך לתקשר איתי כשקשה לך, לפעמים אני אסביר לך למה אני מבקשת ממך לעשות דברים מסויימים ולפעמים לא"
"אני לא עומד בזה כשאני מרגיש שאני מאכזב אותך או כשאני חושב שאת כועסת עלי, זה הכי קשה לי"
"אני אף פעם לא כועסת עלייך, אף פעם לא כעסתי עלייך, וכשאכעס אתה תדע על זה. אתה גם לא מאכזב אותי, עשית התקדמות גדולה ואני גאה בך, אני רואה אותך נאבק ולא מוותר, זה עושה אותי מאושרת, אני רואה איך אני יכולה לאלף אותך כרצוני. אבל יהיו פעמים, ואני כבר מזהירה אותך, שאני אומר לך שאני מאוכזבת ממך ואתן לך להרגיש מושפל ומדוכא, אני אפרק אותך לחתיכות, אתה צריך להיות מוכן לזה"

אני יודע שהיא לומדת אותי, לומדת את התגובות שלי ומיישמת את מה שהיא חושבת לראוי. היא מספיק רגישה להבין מהן הנקודות הכי חלשות שלי. כשהיא רוצה היא מנצלת אותן. אני צריך לשנות את דרך המחשבה שלי ולהכנע לה לגמרי, היא יותר חשובה מהכל וכל ישותי צריכה להיות מכוונת לרצות אותה, לשרת אותה ולהפטר משאריות האגו שעוד נותרו לי. למדתי המון מהלילה הזה, אני צריך ללמוד לקבל גם כשקשה לי מאוד, ללא תנאי וגם לדעת שמותר גם להכשל ולשאת בתוצאות של הכשלון.
זה נורא קל להגיד שקשה לי ואני מנסה להבין, הרי היא אוהבת אותי אז למה אני מפחד? ובכל זאת זה מפחיד, בעיקר כשהיא משחקת לי בראש ונוגעת לי במקומות הכי כואבים, אי אפשר להנות מזה, אבל אפשר ללמוד מזה ולהבין ואולי גם להיות יותר טוב ולהגיע למקומות יותר טובים.
החלום שלי היה להיות עבד לגבירה כזאת, לממש את הפנטזיה הזאת עד תומה. יש לי את ההזדמנות הזאת שאולי נקראת בדרכו של עבד פעם בחיים, לאחרים זה לא קורה אף פעם. אני לומד ממנה המון, זאת ההזדמנות שלי ואני מתכוון לקחת אותה בשתי ידיים...