מפתיע אותי כל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עד כמה אנחנו חיות לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מפותחים ומתקדמים.
אחת מהמערכות לדעתי, הכי חזקות שמפעילות אותנו מבחינה מוחית היא מערכת הפאניקה.
הכוונה לא לפאניקה כמו שאנחנו חושבים עליה ביום יום (הכוונה הפתלוגית של התקפי חרדה או מצבי דחק).
אלא, מערכת קדומה המקושרת למצבים שבהם בעל חיים חווה אובדן של מישהו קרוב שהוא לא בהכרח מוות. זה יכולה להיות גם פרידה מקשר מאוד משמעותי בחייו.
המערכת הזו מאוד מקושרת לתחושת בדידות. ואף מפעילה תחושות במוח שמתבטאות בגוף ככאב פיזי (לא סתם מרגישים כאילו כואב לנו הלב לאחר פרידה).
כל המערכת הזו בסופו של דבר, התפתחה מתוך צורך אבולוציוני שלנו בעיקר בסוצליזאציה, בבית ובתחושת שייכות.
אני לא אתחיל לפרט איפה היא מופעלת במוח ואיזה הורמונים מופרשים בה למרות שזה סופר מעניין.
מה שיותר מעניין אותי, זה עד כמה המערכת הזו מופעלת אצלנו. האם היא מופעלת יותר מהאדם הוונילי וה"נורמטיבי"
האם משהו בחיווט שם שונה, איזור כולשהו במוח מגיב יותר או פחות.
אני יודעת שבתקופה האחרונה, המערכת הזו אצלי כנראה מופעלת המון. אפילו יותר מידי
הרצון לחברה, למגע, לסקס חסר תקנה, לשחרור דחפים ושליטה, לבריחה מהבדידות ובעיקר הרצון לבית ולשייכות נמצא אצלי המון בראש אחרי השנה המטלטלת הזו.
ואני בטוחה שכנראה גם המשיכה והסקרנות שהתגברה אצלי לכל עולם השליטה בסופו של יום קשור לצורך חייתי ופרימיטיבי מתחת לכל המסכות היפות והרציונאליות שהצד הכביכול מפותח במוח שלי מנסה להלביש על הכל.
למרות שאני כן רוחניקית
אז משהו בי גם לא בהכרח מאמין או רוצה להאמין שבסופו של דבר הגוף הפיזי הגשמי שלי ושל כולנו הוא פשוט דפוק.