לפני שנה. יום שבת, 1 במרץ 2025 בשעה 10:06
התחלתי לעלות במדרגות והם הרגישו לי הרבה יותר תלולות מבדרך כלל. עצרתי בקומה השנייה בניסיון לשחזר את ההנחיות שקיבלתי.אני ממש צריכה לדייק ורוצה שהיא תשים לב שאני מצייתת ומדויקת. פתחתי רגע את הטלפון וקראתי כדי לוודא, אבל זה היה סתם הרגל....ההנחיות חקוקות לי במוח מאמש.
הגעתי לדלת. היא הייתה פתוחה אז נכנסתי כמו שאמרו לי. הבית היה חשוך ורק אור קטן בהק מהסלון.
התפשטתי וקיפלתי יפה את הבגדים. הסתכלתי על מה שהניחו לי על הריצפה מבעוד מועד. וניסיתי לחשוב מה לעשות עם האביזר שהניחו שם על הריצפה.
המוח שלי היה רגוע לגמרי אבל רק חשבתי לעצמי כמה זה יהיה מביך כשיראו עד כמה אני רטובה ומגורה מזה...העיניים שלי ננעצו במה שהיה מונח מולי על הרצפה-קולר שחור עם רצועה קצרה. ליבי פעם חזק. אני יודעת מה המשמעות של זה. הגוף שלי דרוך, הנשימה שלי מתקצרת. הידיים שלי רועדות מעט כשאני מושיטה יד ולוקחת אותו. אני מחליקה אצבעות על העור הקר, האבזם בין אצבעותיי. נשמעת תנועה מאחוריי. חלק מההנחיות היו לא להסתובב עד שאומרים לי להסתובב.
אני עומדת עם הפנים למטבח, לא מסתובבת למרות הדחף להסתובב. אני יודעת שהיא כאן. "את יודעת מה לעשות." הקול שלה חזק וברור, האחיזה שלי מתהדקת על הקולר. "היא מתלבטת," היא אומרת בקול שקט יותר, "עדיין פוחדת?" אני לא עונה, אבל אני יודעת שהיא מרגישה את זה.
אני בולעת רוק, מרגישה איך החום מתפשט בחזה שלי. מנסה להילחם בפיק ברכיים שאני מרגישה שמתחיל להיווצר והרטיבות שמתגברת וגורמת למוח שלי להיות עוד יותר מעורפל.
"שימי אותו." אני מהססת לשנייה אחת יותר מדי, ואז מניחה אותו סביב צווארי. ההרגשה מוזרה, הלחץ שלו עדין אבל מורגש. אני מהדקת את האבזם ושומעת את ה"קליק" שחותם את ההחלטה שלי. שקט. האוויר בחדר כבד, או שאולי זו רק אני. אני מחזיקה את הרצועה בידי, מרגישה אותה, מנסה להיאחז במשהו.
"יפה," היא אומרת, ואני מרגישה איך הגוף שלי מגיב למילים שלה, איך המבוכה משתלטת עליי והלחיים שלי מאדימות ושורפות אפילו בלי שיגעו בהם. "היא מתביישת," היא ממשיכה. כמובן שאני מתביישת. היא רואה את זה.
אני מרגישה איך כל נשימה שלי הופכת שקופה, איך כל תנועה קטנה מסגירה אותי. "תגידי את זה," היא אומרת. אני מנסה לפתוח את הפה, אבל שום דבר לא יוצא. "אני רואה את זה עלייך," היא לוחשת. "את יודעת מה את מרגישה. למה את עדיין מתנגדת?"
אני רוצה להגיד שאין לי תשובה, אבל אני יודעת את האמת. "את מתביישת בזה?" המילים שלה חודרות אליי עמוק. כן. לא. אני לא בטוחה. "זה לא משנה," היא אומרת, "הגוף שלך כבר ענה לי".
היד שלי מתהדקת סביב הרצועה, אני מרגישה את השרירים שלי ננעלים, לא מצליחה לשחרר.
"תאמרי את זה." אני יודעת מה היא רוצה לשמוע, אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מזה.
אני נושמת עמוק, מרגיעה את המתיחות של השרירים, מרגישה את הקולר סביב הצוואר שלי, מזכרת למה אני כאן. "אני..." הקול שלי כמעט לא נשמע. "המשיכי," היא מחכה.
הנשימה שלי רועדת, הלב שלי דופק, היד שלי מתהדקת שוב על הרצועה. רוצה להרגיש יד אחרת שמושכת אותה.
"אני רוצה את זה." ברגע שהמילים יוצאות ממני, החדר משתתק. אני מרגישה איך כלום לא זז לרגע, ואת החיוך בקולה כשהיא עונה: "ידעתי".
הלב שלי דפק כל כך חזק שיכולתי להרגיש אותו בכל הגוף, אפילו בקצות האצבעות שאחזו ברצועה. לא ידעתי למה בדיוק ציפיתי אחרי שאמרתי את זה, אבל השקט הזה, ההמתנה הזאת, גרמו לי לרעוד עוד יותר. אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח היא אמרה לי להסתובב. והיא עמדה מולי, מסתכלת עליי במבט נוקב, חודר ומרוצה.
הסטתי את המבט למטה, לרצפה. "תורידי את היד". היא פקדה. היד שלי נמשכה כל כך מהר למטה, כאילו הפקודה הגיעה ישירות ליד לפני שהיא הגיעה למח.
היא התקרבה, תפסה את הרצועה ומשכה אותי בעדינות אליה. רק מספיק כדי להזכיר לי שהיא שם, שאני שם. "תגידי את זה שוב," היא אמרה, הקול שלה לא היה דרישה, אלא פקודה שקטה, כזו שלא משאירה מקום לשאלות. ניסיתי לבלוע את הרוק, אבל הגרון שלי היה יבש. המילים נתקעו לרגע, ואז יצאו בקול חזק יותר מאיך שהם יצאו בפעם הקודמת. "אני רוצה את זה". הגוף שלי הרגיש הקלה פתאום, יצאה ממני אנחה קלה בסוף המשפט.
ישרתי מבט והסתכלתי עליה עם חיוך קטן מרוח על הפרצוף. היא הניחה ציפורן על הצוואר שלי, ממש מעל הקולר, שרטה קלות בצורה שהציתה בי צמרמורת. "יופי, ככה מתחילים את הערב" היא אמרה ושמטה את הרצועה והורתה לי להיכנס איתה לסלון.
