שקט זו מילה שמהדהדת אצלי בראש – ובעיקר בלב הרבה.
משהו שאני מוצאת את עצמי מחפשת שוב ושוב, כמעט בלי לשים לב, מאז שהתחילה המלחמה.
בהתחלה זה היה מתוך חוסר.
חוסר בשקט בסביבה – רעש מתמשך, תחושה תמידית של תזוזה, של איום, חוסר במקום משלי, בגבעות הירוקות.
והחוסר החיצוני הזה זלג פנימה, גרם לחוסר גם בתוכי.
חוסר בשקט גרם לי להסתכל עמוק יותר.
לחפור שכבות, להוציא אבק, לחזק בפנים את המקומות השקטים, המחזיקים, העוטפים.
ניסיתי לאבד את עצמי בנדודים – גאוגרפיים, רגשיים, מחשבתיים –בשביל למצוא את השקט הזה.
אבל קשה להחזיק את כל השקט הזה לבד,
כשהמרחב הוא לא באמת שלך.
כשהתודעה לא מצליחה להניח.
והיא – התודעה, מחפשת.
מחפשת פינות, מחפשת חומות, מחפשת אנשים שיחזיקו את השקט הזה יחד איתה.
שיעזרו לה לשאת את המשקל של הדממה.
ועכשיו, אחרי שהפסקתי לנדוד,
אחרי שהתחלתי למצוא את הפינות שלי מחדש –
את הפינות החיצוניות שמשתיקות את המחשבה ההישרדותית
הרצון שלי לשקט לא מגיע מתוך חוסר.
הוא מגיע ממקום אחר.
עמוק יותר. יציב יותר.
מקום שרוצה לשחרר,
רוצה לדייק את עצמו דרך השקט.
דרך ההסכמה לשהות.
רוצה למצוא שקט ברעש,
שקט בכאב,
שקט בדמעות.
רוצה להיות בתוך הדואליות
בתוך הדיסהרמוניה –
ולתת לה להפוך, לאט לאט, להרמוניה של דממה.