נכנסתי בדלת, ההוראה שלי היתה להתפשט מהרגע שאני נכנסת בדלת.
העור שלי פגש את האוויר הפנימי של הבית שלה, המבט שלה פגש אותי בדיוק כמו שהיא רוצה– חשופה, נוכחת, מוכנה.
כשסיימתי, נעמדתי מולה. "אני כאן," אמרתי. היא חייכה. חיוך קטן, אמיתי. היא התקרבה אליי, נגעה לי בסנטר, הרימה אותו מעט. "את יפה ככה", היא אמרה. "נשימה" , היא לחשה. לקחתי נשימה. היא לא מיהרה. היא נתנה למקום להיפתח סביבי. ידעתי שזה הרגע – הרגע שבו היא רואה אותי, בדיוק כמו שאני רציתי שתראה.
ומשם זה התחיל. לא זוכרת איך הגעתי לכאן אבל מצאתי את עצמי ערומה ומפוסקת לעיניה. זה היה הרבה יותר מפיזי…כבר התפשטתי מהכל - הרצונות, הבושה, החששות, הכאב.
הרגשתי את מתיחת החבלים. האמת שלא לגמרי התפשטתי מכל הרצונות - יש לי רצון עכשיו אבל אני לא יודעת אם מותר לי להגיד, לא בטוח - אבל אני מדמיינת שאני לא יכולה לזוז.
היא לא מדברת איתי. אני רק שומעת רשרוש קטן של עטיפת ניילון נפתחת. ואז תחושת חיטוי קרה נמרחת על הגב העליון שלי — מצד שמאל.
ואז נגיעה חדה, מדויקת. מחט ראשונה. אחריה עוד אחת — טיפה יותר ימינה. הגוף שלי מגיב לרגע — אבל אני לא נרתעת. היא ממשיכה.
שורת מחטים איטית, שקטה, מתוחה, ננעצת לי בעור הגב. כל אחת במקום אחר — כתף, שכמה, צד הגוף. היא לא אומרת מה זה. לא שואלת איך אני. היא פשוט עושה את זה.
בזמן שאני שם, קשורה, פשוקה, מוחזקת, רטובה — היא מסמנת אותי.
אני לא רואה את זה, רק מרגישה. שורת נקודות קטנות של נוכחות. וזה הסימון שלי. כך היא אומרת: את שלי עכשיו. בדיוק כך. ובדיוק כאן.
ואולי היא קראה טיפה את המחשבות שלי, אבל בדיוק אז — זה התחיל לקרות באמת. היא לא דיברה, רק פעלה . אני נשארתי קשורה, פשוקה, שוכבת על הבטן, הגוף שלי מוחזק עם החבלים שכרוכים לי סביב הירכיים, הכתפיים, הקרסוליים.
לא יכולתי לראות מה קורה — רק להרגיש.
היא לקחה מחט
חיטאה.
נשמה
ונעצה.
הרגשתי שתי נקודות חדות נכנסות לעור, סימטריות.
היא לא עצרה.
עוד זוג מחטים.
ואחריו עוד.
מסמנת אותי שורה אחרי שורה.
אני לא יודעת כמה — לא רואה, לא שואלת.
הגב שלי הוא לא שלי כרגע. הוא לוח, והיא כותבת עליו במחטים.
וכשהיא סיימה, היא לא אמרה כלום. רק עמדה מעליי, והסתכלה על מה שעשתה