אז
נפרדנו
וחייבת להגיד שאני מרגישה הקלה.
אני בטוחה שמחר ומחרתיים אני ארגיש עצובה יותר ובודדה יותר. בסופו של דבר היא היתה חלק מאוד משמעותי בחיי בחצי שנה האלה ומשהו שהיה חלק משגרת היום יום שלי. בין אם זה שהיא היתה לי הרבה במחשבות או הרבה בהודעות.
ישבנו על ספסל בטיילת מהממת. דיברנו שעתיים שבמהלכם היא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא מסוגלת להתחייב לתהליך.
ועם כמה שזה כואב לי ומבאס אותי ומשהו בי לא רצה שזה יגמר, רציתי לעבור שיעורים איתה. לנסות לגרום לזה לעבוד ולתת לרגש לקלות וללמוד אחת על השניה וללמוד יותר את עצמנו. אבל זה לא
אבל כשזה לא זה זה לא זה לא משנה כמה מנסים.
ואני בטוחה שהיא תמצא את האדם המדוייק לה ואפילו אמרתי לה את זה
ואני בטוחה שגם אני כי מגיע לי
נמצאת שם מישהי בשבילי
אולי אפילו באתר
מישהי שתבוא ותראה בי עומקים ותיגע לי בנקודות בצורה אולי כואבת אבל מכילה. שתתן לי את המרחב ליפול, להרגיש, לצחוק ותגרום לי להתחנן אליה כמו כלב שצמא לאהבה ולמילה טובה ולפקק אנאלי בתחת.
כמו בשיר של אביתר בנאי : " אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי"
אני רוצה מישהי שתהיה לי בית ותכיר לי את עצמי. זה מה שבסופו של דבר אני הכי רוצה