אני לא מפחד לאכול לבד, להידחות או לאבד אנשים בדרך, כבר התמודדתי עם השקט, עם הבדידות, למדתי למחוא לעצמי כפיים, להפסיק לחכות לאישור.
אבל משהו קרה באותו היום שהבנתי, כמה ימים לפני שאמרת לי את מה שכבר הבנתי, הרגשתי. הרגשתי את השינוי הפתאומי הזה בי, כאילו משהו התנתק, נלקח, וזה היה דומה למשהו מוכר, דומה לך.
הבנתי שאת היית הירייה האחרונה שהייתי צריך על מנת סוף סוף להרוג את הגרסה הקודמת שלי, זה שכבר מזמן הייתי צריך לתת לו לנוח, עם כל הגלגול הזה שעברתי בשנה האחרונה, עדיין הרגשתי באיזשהו מקום תקוע, משהו היה חסר, עדיין אחזתי בזה שכבר מזמן היה צריך לנוח, פחדתי לשחרר שמה לא אוהב את הגרסה החדשה. אבל עשית את זה, את מה שלא הצלחתי לעשות.
הבנתי את זה באותה השניה שבחרתי לזוז לך מהדרך, במקום להלחם על מקום שכבר לא שלי, הבנתי כי באותה שניה התנתקתי, כאבתי את הכאב, כתבתי את הכאב.
לקחתי את הכאב, היה לי רעל בעיניים, המוזיקה הייתה קודרת, לא אופייני לי בדרך כלל, לא הסגנון שלי, אבל זה הרגיש נכון, באימונים הלא נגמרים, בדרכים, באוזניות, הייתי קודר, אבל עם שמחה וכאב בעיניים, חייכתי, שתקתי הרבה באותו זמן, אבל דחפתי, דחפתי קדימה בכל הכוח, שברתי את עצמי באימונים, דחפתי את עצמי לקדם את העסק יותר ממה שלא עשיתי מאז שנהייתי עצמאי, למדתי להקשיב לעצמי יותר, לתחושות מעבר לרגש או למראה, מבעד לקסם, למילים, למדתי להתבונן, בעיקר פנימה. לקחתי את הכאב והשתמשתי בו כאנרגיה טהורה.
אבל עבר קצת זמן, הכאב עבר, ובמקומו הגיעה מן שלווה, שלווה שקטה כזו, לשמחתי האנרגיה נשארה, אפילו חזקה יותר, ואת הרעל החליף רעב, מן רעב בלתי נשלט להמשיך ולדחוף קדימה, ראיתי מה עשיתי בפחות משנה, אני סקרן לגלות מה שנה נוספת יכולה להביא איתה
אני לא מפחד לאכול לבד, את הפחד החליף רעב, רעב לגלות מי אהיה בעוד שנה מהיום, כמה אוכל עוד ללמוד, להתפתח ולגלות את עצמי מחדש.