רצון או צורך?

Can only come from humility 

"Kliff"

Crimson desert 

עד כאן במבזק חדשות זה

That time, that exact moment, when you don't feel like it, when you are tired, emotionally,  physically, mentally, in that moment you pause, you breathe,  you gain clarity, and you do everything that needs to be done,  you level up the business, you do the workout, you don't let emotions become setbacks,

That's what I call a commitment, a discipline, a win!

קשה לי לשכוח רגעים מיוחדים שהיו לי עם אנשים, יותר נכון איני רוצה לשכוח אותם, כשאני נזכר, אני נזכר גם בתחושות שהיו לי באותו הרגע, ולרגע אחד אני מרגיש שאני באותה הסיטואציה.

כמו אותו היום שהיית אצלי קצת אחריי שחוויתי כאב מסויים מקשר שנותק, אני זוכר את החיבור הראשון, החיבוק הראשון, הרגשת בטוחה בזרועותיי, ישבנו, דיברנו והכל הורגש מהרגע הראשון.

אבל היה רגע אחד שאני לא יכול לשכוח, לא רוצה לשכוח, הרגע הזה ששיחקתי איתך, הרגע הזה שהיית מולי, הרגע הזה שאמרתי לך לשחק בעצמך מולי, ידעת שאני אוהב פיסטינג. קטנטונת, כלכך קטנטונת וזה פשוט החליק פנימה, הרגע הזה כשהמבטים שלנו הצטלבו, הרגע הזה בו הרגשתי מן תחושת גאווה יחד עם המבט המסופק בעיניים שלך, התחושות של כל המידע שעיבדתי ברגע נתון, המשחקים עם הצעצועים אחר כך לא ריחמו על התחושות שחוויתי, מסוג הרגעים שבו הזמן עוצר מלכת וכל התפילה שלך היא שזה לא ייגמר לעולם.

אבל מעולם לא היית שלי, המקום הזה בלב שלך היה תפוס באותו הזמן, אבל היה לנו רגע, רגע אחד אמיתי, רגע אחד בו הייתי לך לאבא בכל המובנים, רגע בו הבטת בי בכניעה והערצה, רגע בו ראית את תחושת הגאווה בעיניי, רגע בו הזמן עצר מלכת ויכולנו להתחבר, בלי מניירות, בלי הצגות, רגע אחד אמיתי של שנינו, וזה אחד הרגעים שאיני רוצה לשכוח, גם אם אני יודע שזה נשאר בעבר, אקח את זה איתי תמיד.

אני לא מפחד לאכול לבד, להידחות או לאבד אנשים בדרך, כבר התמודדתי עם השקט, עם הבדידות, למדתי למחוא לעצמי כפיים, להפסיק לחכות לאישור.

אבל משהו קרה באותו היום שהבנתי, כמה ימים לפני שאמרת לי את מה שכבר הבנתי, הרגשתי. הרגשתי את השינוי הפתאומי הזה בי, כאילו משהו התנתק, נלקח, וזה היה דומה למשהו מוכר, דומה לך.

הבנתי שאת היית הירייה האחרונה שהייתי צריך על מנת סוף סוף להרוג את הגרסה הקודמת שלי, זה שכבר מזמן הייתי צריך לתת לו לנוח, עם כל הגלגול הזה שעברתי בשנה האחרונה, עדיין הרגשתי באיזשהו מקום תקוע, משהו היה חסר, עדיין אחזתי בזה שכבר מזמן היה צריך לנוח, פחדתי לשחרר שמה לא אוהב את הגרסה החדשה. אבל עשית את זה, את מה שלא הצלחתי לעשות. 

הבנתי את זה באותה השניה שבחרתי לזוז לך מהדרך, במקום להלחם על מקום שכבר לא שלי, הבנתי כי באותה שניה התנתקתי, כאבתי את הכאב, כתבתי את הכאב.

לקחתי את הכאב, היה לי רעל בעיניים, המוזיקה הייתה קודרת, לא אופייני לי בדרך כלל, לא הסגנון שלי, אבל זה הרגיש נכון, באימונים הלא נגמרים, בדרכים, באוזניות, הייתי קודר, אבל עם שמחה וכאב בעיניים, חייכתי, שתקתי הרבה באותו זמן, אבל דחפתי, דחפתי קדימה בכל הכוח, שברתי את עצמי באימונים, דחפתי את עצמי לקדם את העסק יותר ממה שלא עשיתי מאז שנהייתי עצמאי, למדתי להקשיב לעצמי יותר, לתחושות מעבר לרגש או למראה, מבעד לקסם, למילים, למדתי להתבונן, בעיקר פנימה.                      לקחתי את הכאב והשתמשתי בו כאנרגיה טהורה.

אבל עבר קצת זמן, הכאב עבר, ובמקומו הגיעה מן שלווה, שלווה שקטה כזו, לשמחתי האנרגיה נשארה, אפילו חזקה יותר, ואת הרעל החליף רעב, מן רעב בלתי נשלט להמשיך ולדחוף קדימה, ראיתי מה עשיתי בפחות משנה, אני סקרן לגלות מה שנה נוספת יכולה להביא איתה

אני לא מפחד לאכול לבד, את הפחד החליף רעב, רעב לגלות מי אהיה בעוד שנה מהיום, כמה אוכל עוד ללמוד, להתפתח ולגלות את עצמי מחדש.

The person you are today, is the person you wish you had by your side as a child...

חזרתי, אחריי בערך חודשיים של ניתוק מהכלוב, אחריי יותר מחצי שנה של נתק מהעולם, הייתי חייב, קרסתי, נפשית, פיזית, הזנחתי את עצמי, אכלתי ג'אנק כל יום ולא פחות גרוע עם המזון המנטלי.

שקעתי, חשבתי שאהבה תציל אותי, זוגיות, מישהי שאולי תתן לי מוטיבציה לחזור לחיים. וכל נסיון כושל רק לקח אותי יותר למטה ולא הבנתי מה אני עושה לא בסדר, ואז הבנתי שלרגע שכחתי את הכלל שלי, את מה שאני תמיד אומר לעצמי, לאחרים, על מנת שיתבוננו עמוק.

"אתה לא יכול לקבל את מה שאין לך לתת" 

תמיד חייתי על פי זה כשהבנתי את המשמעות.

אתה לא יכול לקבל את מה שאין לך לתת, אין לי אהבה לתת לעצמי, לדאוג לעצמי, איך בכלל חשבתי על לקבל אהבה ממישהי, שלא נדבר על לתת, חייתי במין אשליה אפופה בנוחות, במסווה של רצון, חיפוש.

הבנתי שמשהו חייב להשתנות, הבנתי שאני חייב למות, למות כדיי להיוולד מחדש, הבנתי, כי משהו בי כבר מת.

אז הפסקתי להזמין "מזון זבל", חזרתי לבשל אבל עם טוויסט "קטן", בלי סוכר, בלי פחמימות, בלי מזון מעובד!

אחריי שבוע בלבד התחלתי להרגיש בנאדם חדש, פיזית.

אחריי שבועיים שמתי לב שהבגדים שלי נהיו גדולים עליי.

חצי שנה לתוך התהליך מצאתי את עצמי חזק יותר ממה שהייתי בגיל 25, ובתוך חליפה בדרך לחתונה של האחיין הבכור שלי, מתרגש, נכנסתי עם התהליך שלי מאחוריי מן גאווה קטנה על הנצחון , הוא לא היה נוצץ, התבודדתי הייתי חייב, אף אחד לא ידע מה אני עושה, אף אחד לא הבין למה, חשבו אני בדיכאון, הייתי, אבל זה לא מנע ממני לקחת אחריות ולמות, למות כדיי להיוולד מחדש

בחודשיים האחרונים הייתי מנותק מהכלוב, מנותק, פרופיל מושבת והאמת, זה מה שהיה חסר לי על מנת להתנתק לחלוטין מהכל.

במהלך הזמן הזה זכרתי שהשארתי פה ילדונת קטנה, נשמה קטנה ויפה, עם עומק שנורא התחברתי ורציתי להפוך לשלי, לגדל ולגדול איתה יחד, רציתי להיות שלם, על מנת לתת לה את המקום הראוי לילדה, על מנת להיות ראוי לילדה!

אז חזרתי עם תקוות גדולות, אך יותר שקול, מאוזן, יציב.  חזרתי אחרת ממה שהייתי, לא סיימתי, אני עדיין בתהליך, אבל אני מרגיש, אני מתתי, ומשהו נולד מחדש, חזרתי שונה, עם סט כלים שרכשתי במאמץ, חזרתי עם תקווה של לראות אותך.

לא באתי עם ציפיות, הציפיה מתה יחד איתי, באתי עם תקווה, ראש מורם ודרך שעברתי, אבל הדרך נעה אצל כולם, וכשחזרתי, מצאת לך אבא אחר.

אם אגיד שלא צבט לי אשקר, רציתי לעמוד מאחורי מילותיי, כל מה שדיברנו, הריי למילים ללא מעשים אין משמעות. אבל חזרתי אחר ולמדתי לחייך גם כשכואב, אנחנו מתפתחים מכאב, חייכתי,עם תקווה שמצאת לך את הבית שלך ואת האחד שיעטוף אותך, חייכתי והמשכתי להסתכל קדימה.

אני יכול לנסות לתקן לב שבור, נשמה פצועה, ביטחון עצמי, אבל אני לא יכול לנסות להפריד, אני לא יותר טוב מאף אחד, זה לא גברי, ונגד העקרונות שלי, אז הדבר היחידי שנותר לעשות זה לזכור שיש לי סט כלים שרכשתי ודרך להמשיך, אני לא יכול לעצור וכשאין לי דבר לעשות חוץ מלאחל טוב, אני מעביר את זה לרעשי רקע, כי יש לי דרך לבנות, כי אני לא נשען על מוטיבציה, וזה לא משנה מה אני מרגיש, אלא מה אני  עושה בנידון וזה לא לעצור, החיים לא מחכים שתרגיש נכון, החיים לא ייתנו לך מתנות חינם, החיים באים למי שמסרב לעצור. מי שעוצר דועך ומי שדועך מת, אבל

מתתי, מתתי כדי להיוולד מחדש.

כששואלים אותי אם אני אוהב מוזיקה, נורא קשה לי לענות על השאלה, איך תסביר לאדם שמולך, לרוב אני שואל את אותו אדם, "איך היית מגדיר את הרגשות שלך כלפי מישהו או משהו ששמר אותך שפוי במירוץ החיים, שהציל אותך לא פעם ולא 10 מתוך כאב, אובדן, כשאתה עמוק בתחתית, לא מסמים או כל דבר חיצוני אחר, שבפנים עמוק עמוק בפנים אתה שבור, מרוסק, צל של מי שהיית.

איך אני יכול להגיד שאני "אוהב" מוזיקה, איך אני יכול לאהוב משהו שהיה שם שנשבר לי הלב לא פעם, הרי אף אחד לא באמת מבין כמה עמוק הלב שלי אוהב, הוא מתאהב בכל פרט קטן רוחני, פיזי או רגשי וזה נאסף ונאסף וכל חלק מקבל נישה משלו, לך תסביר מה זו אהבה של אוברטינקר ועוד על סטרואידים. אפילו אחים שלי מעולם לא הבינו לגמרי מי זה האדם שעומד מולם, הם מעולם לא הבינו אותי.

איך אני יכול רק לאהוב משהו ליטרי הציל אותי כשלא היה לי אף אחד, כשהייתי לבד, אבוד ולא היה לי למי לדבר, לא ידעתי איך לדבר, לא ידעתי לשתף, לפתוח את הלב, אני אפילו לא חושב שידעתי בעצמי באותה תקופה, רגשות היו זרים לי והייתי צריך להתמודד לבד, לא ידעתי איך, איך אני יכול רק לאהוב.

איך אני יכול רק לאהוב משהו שמקועקע לי בלב ובנשמה, יותר ממה שאיי פעם חשבתי שאשים על גופי, מוזיקה קיעקעה את עצמה בליבי זמן רב לפני שהיה מותר לי לקעקע משהו על הגוף, זמן רב לפני שידעתי שאני כלכך אוהב לכסות את עצמי בצבעים, מוזיקה הייתה הקעקוע הראשון שלי.

כששואלים אותי אם אני אוהב מוזיקה, נורא קל לי לענות על השאלה, אני לא אוהב מוזיקה, מוזיקה זה חלק ממני, מהדי אן איי, מהנשמה, חלק מכל תא ותא