אז לקחתי את המפתח. כן כבר תקופה שהוא אצלה, לא בגלל שלא רציתי לקחת, היא גרה רחוק יחסית אליי אז הייתי במקרה באיזור ונזכרתי שיש מפתח שצריך לקחת וסיפור שצריך לסגור.
אז דפקתי בדלת ואמא שלה פתחה לי ואפילו הייתה בהלם נוכח העובדה כי נראה שהשלתי מעליי חצי בנאדם😅
יושב רגוע, מחכה לה שתסיים להתקלח ואמא שלה בנתיים ממשיכה לשאול איך עשיתי את זה?
איך השלתי מעצמי כלכך הרבה?
כיאה למזל אריה שידרתי עסקים כרגיל ואמרתי לה שזה היה משהו שכבר מזמן רציתי לעשות.
לא אמרתי לה שהתחלתי את התהליך כי פשוט רציתי לשכוח, אני שבורכתי וקוללתי בזכרון כלכך טוב וצלול, אני שכל פעם שאני נזכר ברגע שמח שלי ושל הבת שלה, אני רואה את זה כאילו זה היה לפני רגע. כלכך מפורט, כלכך אמיתי.
לא אמרתי לה כי לא היה למה. בשביל מה להעלות את מה שקרה, זה עבר, בשביל להוריד לה ולבת שלה את החיוך מהפנים? לא בשבילי, אז חייכתי חזרה והייתי בשקט, זה עבר.
אז היא יצאה מהמקלחת, קצת פעורת פה לנוכח השינוי( חייב לציין שזה הרגיש מעולה😅).
המשכתי לחייך ולאחר ששאלתי לשלומה בנימוס ביקשתי את המפתח תוך כדי שהיא מנסה להוציא ממני את ההומור שהיינו צוחקים על ידי מילים וביטויים מצחיקים שהיינו מתפוצצים מהם עוד כשהיינו יחד, אז צחקתי ועקצתי קלות, שידרתי עסקים כרגיל.
והיא רגע לפני שיצאתי הסתכלתי עלייה, גמדה קטנה ועיניים גדולות, חוסר פרופורציה ששבתה את ליבי, אבל זה עבר.
הסתכלתי עליה רגל אחת מחוץ לדלת, קטנה כלכך ולמרות שרזיתי, כלכך פיצית, אני עוטף אותה עם יד אחת מאחורי הגב, אותה הפיצית שרציתי לעצמי. פשוט חייכתי, בשתיקה. ולמרות שעבר חיבקתי אותה ונשקתי לה על הלחי, חייכתי, יצאתי, לא אמרתי דבר.