אני זוכר את הרגע הזה שהבנת שאני הולך להיות משהו מעבר לאותו סופ"ש, זה היה שיא הקורונה, סגר, מעט מאד אנשים ברחובות וערימות של אי וודאות. אבל אני זוכר את המבט שלך כששתינו ועישנו יותר מדי וקיבלת קצת סחרחורת.
אני זוכר ששאלתי אותך, " את רוצה נרד סיבוב, נוריד את האלכוהול?"
אני זוכר את המבט, את העיניים הגדולות והיפות, את אותו הרגע שהבנת. נכון שסיפרת לי קצת אחריי, אבל אני חושב שתמיד ידעתי.
עשינו סיבוב יחסית גדול ולמזלי את באמת הרגשת הרבה יותר טוב. אני זוכר שעלינו והתחלנו קצת להתנשק, זה היה כמו נשיקה של ילדים בני 16, אוי זה היה כלכך טוב, כלכך ארוך, רטוב, יפה, כמוך.
אני זוכר את הידיים הקטנות שלך כשהתחלת להפשיט אותי, המגע שלך תמיד היה עדין.
אני זוכר שלאט לאט מצאנו את עצמינו ערומים, אני זוכר שהזדיינו כמו זוג אוהבים שלא התראה כמה חודשים, קטע שנפגשנו באותו היום לראשונה.
אני זוכר בסוף ישבת עליי, שניה אחריי כששנינו מיוזעים ועייפים, עטפתי אותך, טוב את פיצית זה לא קשה, הסתכלת עליי בזמן שאת מלטפת אותי, עם העיניים הגדולות שלך ופשוט נישקת.
אני זוכר מה שהבנתי באותו הרגע.
אני זוכר שזה נגמר, היו לך את הסיבות שלך. ניסיתי לא לוותר, ניסיתי להחזיר אותך אליי.
אני זוכר שאותו היום התחיל המסע שלי ללמוד מה זה לשחרר.
אני זוכר שמאותו היום יצאתי לרוץ כמעט בכל יום. במסלול שלי קצת חלמתי בהקיץ, אני זוכר שדמיינתי אותך עוצרת בדרמטיות את הרכב כשאת קולטת אותי חולף על פנייך כשאת בדרכך אליי.
אני זוכר שכל יום זה היה כך.
אני זוכר שבאותה שנה למדתי לשחרר, ולהבין שלא כל אחד נועד להשאר במסע שלנו.
והאמת שאני חושב שמעולם לא סיפרתי לך באמת מה הרגשתי, כמה עמוק.
אני זוכר כמה אהבתי אותך.
אני זוכר שלמדתי לשחרר.
