קשה לי לשכוח רגעים מיוחדים שהיו לי עם אנשים, יותר נכון איני רוצה לשכוח אותם, כשאני נזכר, אני נזכר גם בתחושות שהיו לי באותו הרגע, ולרגע אחד אני מרגיש שאני באותה הסיטואציה.
כמו אותו היום שהיית אצלי קצת אחריי שחוויתי כאב מסויים מקשר שנותק, אני זוכר את החיבור הראשון, החיבוק הראשון, הרגשת בטוחה בזרועותיי, ישבנו, דיברנו והכל הורגש מהרגע הראשון.
אבל היה רגע אחד שאני לא יכול לשכוח, לא רוצה לשכוח, הרגע הזה ששיחקתי איתך, הרגע הזה שהיית מולי, הרגע הזה שאמרתי לך לשחק בעצמך מולי, ידעת שאני אוהב פיסטינג. קטנטונת, כלכך קטנטונת וזה פשוט החליק פנימה, הרגע הזה כשהמבטים שלנו הצטלבו, הרגע הזה בו הרגשתי מן תחושת גאווה יחד עם המבט המסופק בעיניים שלך, התחושות של כל המידע שעיבדתי ברגע נתון, המשחקים עם הצעצועים אחר כך לא ריחמו על התחושות שחוויתי, מסוג הרגעים שבו הזמן עוצר מלכת וכל התפילה שלך היא שזה לא ייגמר לעולם.
אבל מעולם לא היית שלי, המקום הזה בלב שלך היה תפוס באותו הזמן, אבל היה לנו רגע, רגע אחד אמיתי, רגע אחד בו הייתי לך לאבא בכל המובנים, רגע בו הבטת בי בכניעה והערצה, רגע בו ראית את תחושת הגאווה בעיניי, רגע בו הזמן עצר מלכת ויכולנו להתחבר, בלי מניירות, בלי הצגות, רגע אחד אמיתי של שנינו, וזה אחד הרגעים שאיני רוצה לשכוח, גם אם אני יודע שזה נשאר בעבר, אקח את זה איתי תמיד.