תרפיה מול מקלדת

משעמם לי, 

הקורונה הזו כבר נמשכה מספיק, מה שבהתחלה היה מבורך, סיבה לתת לעצמי הפסקה עכשיו כבר מעיק.

עובר יום ועוד יום ועוד יום והחיים בהקפאה,

אבל הלבידו שלי לא, הוא עולה ויורד

מתחננן שאזרוק לו איזה עצם,

ומכל מיני סיבות שבאמת אין לי כוונה לפרט אני תקועה במצב של מינימום אינטראקציה אנושית מאז מרץ,

וזה לא טבעי או אנושי

זה לא שלא יצאו דברים טובים מהתקופה הזו שמכריחה להביט פנימה והחוצה

הפסקתי לערפל את המחשבה בעשן מתקתק.

הבנתי שיש דברים ומקומות ואנשים שבורים מכדי שאני אוכל לתקן.

הפסקתי לדחות את העתיד כי אני מפחדת.

הסבלנות שלי הרבה יותר קצרה עבור אלו שלא הרוויחו אותה.

יש לי שאיפה ברורה וחלום להאחז בו.

והגעתי להבנה הברורה שאני לא הולכת לקבל פקודות מאף אחד, אז זה לא שהאלמנטים שאני מוצאת מושכים השתנו,

עדיין גברים מסוקסים גורמים לי לרטוט מבפנים, והרצון בזיון חזק אגרסיבי, חייתי קיים, חזק ובועט.

אבל אין לי יותר רצון או סבלנות לגברים שמחלקים פקודות.

כמו במחזה היוני הזה ששכחתי את שמו, משהו שלומדים בתיכון(נראה לי)

הגברים מתכננים מלחמות, צובאים על צבאות, נובחים פקודות

אבל בסופו של דבר עושים מה שאומרים להם כשמונעים מהם כוס. 

תימצות גס של המחזה אבל מעביר את הנקודה

זה ידוע ששליטה היא אשליה, ואנחנו בוחרים לתת את האשליה הזו בידי אחד או אחר

אין לי רצון בשליטה הזו יותר

לא לי ולא לאחר

אז אלו השני סנט שלי על התקופה האחרונה, כאילו, יש לי עוד מלא מה להגיד של השנה האחרונה, היריעה קצרה מלהכיל.

אבל כרגע לפחות הכתיבה עזרה קצת בלהפיג את השעמום, גם אם זה קצת, ותכף יחזור, היה טוב וטוב שהיה