תרפיה מול מקלדת

משעמם לי, 

הקורונה הזו כבר נמשכה מספיק, מה שבהתחלה היה מבורך, סיבה לתת לעצמי הפסקה עכשיו כבר מעיק.

עובר יום ועוד יום ועוד יום והחיים בהקפאה,

אבל הלבידו שלי לא, הוא עולה ויורד

מתחננן שאזרוק לו איזה עצם,

ומכל מיני סיבות שבאמת אין לי כוונה לפרט אני תקועה במצב של מינימום אינטראקציה אנושית מאז מרץ,

וזה לא טבעי או אנושי

זה לא שלא יצאו דברים טובים מהתקופה הזו שמכריחה להביט פנימה והחוצה

הפסקתי לערפל את המחשבה בעשן מתקתק.

הבנתי שיש דברים ומקומות ואנשים שבורים מכדי שאני אוכל לתקן.

הפסקתי לדחות את העתיד כי אני מפחדת.

הסבלנות שלי הרבה יותר קצרה עבור אלו שלא הרוויחו אותה.

יש לי שאיפה ברורה וחלום להאחז בו.

והגעתי להבנה הברורה שאני לא הולכת לקבל פקודות מאף אחד, אז זה לא שהאלמנטים שאני מוצאת מושכים השתנו,

עדיין גברים מסוקסים גורמים לי לרטוט מבפנים, והרצון בזיון חזק אגרסיבי, חייתי קיים, חזק ובועט.

אבל אין לי יותר רצון או סבלנות לגברים שמחלקים פקודות.

כמו במחזה היוני הזה ששכחתי את שמו, משהו שלומדים בתיכון(נראה לי)

הגברים מתכננים מלחמות, צובאים על צבאות, נובחים פקודות

אבל בסופו של דבר עושים מה שאומרים להם כשמונעים מהם כוס. 

תימצות גס של המחזה אבל מעביר את הנקודה

זה ידוע ששליטה היא אשליה, ואנחנו בוחרים לתת את האשליה הזו בידי אחד או אחר

אין לי רצון בשליטה הזו יותר

לא לי ולא לאחר

אז אלו השני סנט שלי על התקופה האחרונה, כאילו, יש לי עוד מלא מה להגיד של השנה האחרונה, היריעה קצרה מלהכיל.

אבל כרגע לפחות הכתיבה עזרה קצת בלהפיג את השעמום, גם אם זה קצת, ותכף יחזור, היה טוב וטוב שהיה

בא לי סקס חזק מטונף ופראי, אני רוצה שתשפד אותי אל הזין שלך,

שכל כולי אצתמצם לתחושה שלך בתוכי,

וכמו מריונטה ארקוד לקצב שאתה תכתיב.

אני רוצה לרצות כל כך שזה מורגש בכל עצב ונים,

שרק המבט בעיניים שלך יגרום לי להשפריץ,

מבט אינטנסיבי וחד נוטף זימה ותשוקה.

אני רוצה שתהיה כאן בלי שיחה או הודעה,

בלי שאצתרך להסביר,

שריח היחום שלי יביא אותך לכאן, שתרגיש את המשיכה שלי ותיכנס בלי מילים,

ובלי מילים תדביק אותי לקיר,

ובפראות, בדחיפות תיכנס, ואני כבר מוכנה בשבילך, רטובה.

ומשם לספה למיטה, לכל חלק בבית,

הופך אותי מצד לצד, וכמו בובה על חוט,

החיים שיש בי אלו החיים שאתה מפיח בי, מניע אותי לרצונך.

אני רוצה להרגיש אותך ממלא אותי,

האת הזרע שלך נוזל לו אט ממני,

אני הכלי שלך למלא, לרוקן לתוכו את כל התשוקה , התסכול, הכאב, לכלות עלי את הזעם,

שוב ושוב ושוב, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להתכווץ על הזין שלך, לחלוב אותו , כל טיפה וטיפה

בלי קול, בלי מילים, בלי צלילים 

רק בשר בבשר

*לשם הבהרה, זוהי לא הזמנה, זו התרפקות, מחשבה, קצת נוסטלגיה והרבה כמיהה

אני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה ושמישהו יטפל בי,

יותר מהטיפול זה הדאגה , זה לדעת שלמישהו אני חשובה מספיק כדי שהוא ישקיע מזמנו ומרצו ומה שיש בו כדי לטפל בי, 

כזה שאוכל להאמין ,

מישהו שיראה לי במעשים, לא במילים.

וכן, עכשיו זה אני, נמאס לי להיות בשביל כולם , ובשבילי כלום לא נשאר,

לדאוג לעשות לרצות , ובסוף ...

בסוף אני יושבת לבדי על שפת המיטה כשנגמר היום,

לוקחת עוד שניה לפני שאני נכנסת לפוך שיוצר סביבי בועה של חלום,

ותוהה, מי?, מה ? , איך?, איך אני יוצקת משמעות לחיים האלו,

עוד לילה , עוד יום, והכול הופך זהה.

מרגישה כמו סיזיפוס, ההבדל שאני עדיין  רק דוחפת במעלה ההר, עדיין לא הגעתי לפסגה,

לא היה בשבילי את הרגע של המנוחה בזמן שהסלע מתגלגל למטה בחזרה.

אני פשוט רוצה מישהו שיעטוף אותי בשתי ידיים גדולות , 

ושזה ירגיש בית.

אני מרגישה מחורבן על זה שהאמנתי לך ובך,

תוהה מה היה אמיתי ,

אחרי כל מה שעברנו יחד, אחרי כל מה שיהיה , לא יכלת לעשות את החסד הזה עבורי,

אחרי כל מה שעשיתי למענך

אתה משאיר אותי יותר פצועה ולא בוטחת,

גרמת לי לפקפק בכושר השיפוט שלי, ביכולת שלי לסמוך על אדם אחר.

ממש עד הרגע האחרון , עד ההודעה האחרונה אני רציתי אותך ,

הייתי מוכנה לקבל אותך עם כל השק הזה שאתה נושא על הגב שלך, עם כל האגו ,

ואתה... אתה ידעת כבר מזמן , החלטת מזמן ,

ועדיין נתת לי לעמוד כך מולך פגיעה ומדממת , עוד במצב שאני מבקשת את סליחתך!!!

ואני לא יודעת למה אני בכלל טורחת לכתוב, 

פשוט הכאב ותחושת הבגידה צועקים בי ,

ממך אני כבר לא מצפה לכלום,

ומרגישה שאתה כבר המשכת , דילגת לבחורה הבאה,

ואולי תיתקל במילים האלו מתישהו ותבין שבגלל זה החיים שלך נראים כמו שהם נראים,

בריחה מהתמודדות עם מצבים עם אנשים, התנהלות של בת יענה והתקרבנות,

ואני לא אומרת את זה כדי להכאיב אלה כדי לשים לך מראה מול העיניים, כי אחרי הכול גם אתה בסך הכול עוד חיה פצועה

הרהרתי אם לפתוח פרופיל חדש,

אני כבר לא מזדהה עם כל הדברים שכתבתי כאן.

אבל כחלק מתהליך של גדילה ולמידה אני מקבלת את מי שהייתי,

ולא חושבת שיש ענף גבוהה מידי.

אני לא האדם שהייתי לפני שלושה חודשים , וגם לא האדם שהייתי לפני יום,

הגעתי לכאן מההתחלה בחיפוש, בשאלה

ומקווה שתמיד הצליח ללמוד עוד,

ושתמיד המשיך להבין ולנסות

כרגע לא מרגישה שייכת לשום משבצת,

אולי אני צריכה פשוט ליצור אחת משלי :)

אני כבר לא כותבת כמו פעם,

הרגש החשוף הולך ומתכסה בהגנות,

וכל שגעש נאטם  תחתן.

כל פעם שנכנס עוד גוון של ציניות,

קצת סרקזם.

לוקחים אותי יותר פנימה לתוך עצמי.

ואני רוצה אותך כבר כאן לידי

שאוכל להיות מולך נקייה,

בלי כיסויים, בלי הגנות,

מעורטלת מהכול.

ושזה ירגיש הכי טוב, הכי שלם.

שאדע שאתה שם איתי אמיתי וכנה,

שאתה הדבר הכי נכון בשבילי.

כי כמו שאני אהיה ערומה ,

כך אתה תהיה חשוף,

בלי שקר ובלי מסכה.

ובינתיים, מנסה להמשיך לנסות...

ואני משוטטת כאן במסדרונות,

ומולי ומסביבי כמו הדים חולפים סיפורים/אנשים,

ומדי פעם נוצר מפגש

שני סיפורים משתלבים,

ומתפוגגים.

ואני לא מוכרת לי,

פתוחה ומסויגת,

מעטה צניות דק נוצר

עם כל דמות,

עם כל הבנה,

כמה בשר חשוף יש כאן,

וכמה אשליה.

וכמה מעטים כאן אנשים אותנטיים 

ואני כבר לא יכולה לחזור על אותה השיחה,

והעולם שקסם לי כל כך, כי לרגע נראה שאין פה שקר ומסכה,

ואנחנו מקבלים את כולם אז תבוא איך שאתה.

ומלא כאן בזיוף,

בשממה שיממון שיעמום,

(ואם עוד אחד יבקש תמונה של הציצי שלי אני אצרח).

ולעיתים מרגישה בררנית, ולעיתים לא מספיק,

כי איך קרה שנכנסתי לשיחה איתך? 

(לא, לא אתה, אתה אחלה)

*עריכה: אחרי מחשבה , הגעתי למסקנה זמה שכתבתי לא פייר כלפי אנשים ממש מעניינים שדיברתי איתם כאן, אז באמת שזה לא מכוון לכולם, אבל לצערי לרוב*

תבוא אלי כמו שאתה, בלי הצגות ובלי משחקים,

אתה לא צריך לעטות עליך דמות, תהיי אמיתי

בסופו של דבר אנחנו שני אנשים מגששים מחפשים.

אומנם אני חדשה כאן, "בשר טרי", אבל לא נולדתי אתמול

את הבדמס אני מגלה עכשיו אבל בלי לדעת זה כיוון אותי בחיים

ויש לי חוש שישי לבולשיט

והתמגנטות פינמית לאנשים טובים

וככה , מרחפת מחפשת, ממקום למקום בלי מנוחה,

בלי איים של נחמה,

ופתאום אני מרחמת על האגו הזה שאיתו אני נלחמת,

רואה אותו מהצד, חבול ומוכה, מכווץ בפינה,

והוא זה אני ואני זה הוא

ובא לי לשאת אותי בזרועותיי, אבל האשמה לא נותנת לי

כי אני עשיתי את זה לעצמי

איך אחבוש פצע שאני גרמתי?

וכולי כבר מפה של צלקות , פצעים פתוחים וחבורות.

ואין לאף אחד זכות או אשמה כאן

זה שלי

וזה לא משהו שנאמר או נעשה

זה לא ממך או בגללך

זו אני שלא מוצאת מנוחה.

וחשוב לי לדעת,

לא משנה אם זה קשה או אכזרי, שפוך את זה עלי, בתוכי,

כי הרי כבר אמרנו שאני מזוכיסטית

מתפלשת במה שכואב, ומתוך הזיקוק החידוד יום אחד יבוא קטרזיס,

 כי כאב הוא אכזרי אבל גם חד, 

משתיק את רעשי הרקע

ומאפשר

לראות בבהירות.