תרפיה מול מקלדת

וככה , מרחפת מחפשת, ממקום למקום בלי מנוחה,

בלי איים של נחמה,

ופתאום אני מרחמת על האגו הזה שאיתו אני נלחמת,

רואה אותו מהצד, חבול ומוכה, מכווץ בפינה,

והוא זה אני ואני זה הוא

ובא לי לשאת אותי בזרועותיי, אבל האשמה לא נותנת לי

כי אני עשיתי את זה לעצמי

איך אחבוש פצע שאני גרמתי?

וכולי כבר מפה של צלקות , פצעים פתוחים וחבורות.

ואין לאף אחד זכות או אשמה כאן

זה שלי

וזה לא משהו שנאמר או נעשה

זה לא ממך או בגללך

זו אני שלא מוצאת מנוחה.

וחשוב לי לדעת,

לא משנה אם זה קשה או אכזרי, שפוך את זה עלי, בתוכי,

כי הרי כבר אמרנו שאני מזוכיסטית

מתפלשת במה שכואב, ומתוך הזיקוק החידוד יום אחד יבוא קטרזיס,

 כי כאב הוא אכזרי אבל גם חד, 

משתיק את רעשי הרקע

ומאפשר

לראות בבהירות.