סיפורה של מתחלפת

יום שישי היה אמור להיות הנישואין שלי,  מרגישה את הלב שאין לי נסדק מרחוק, מהגעגוע למה שחשבתי שיש.

נישואין לנרקיסיסט עם נטיות פסיכופתיות(מאובחן) זו רכבת הרים מטורפת של דופמין ואדרנלין במיוחד לאנשים עם הפרעות קשב. (יש מלא מחקרים מגניבים על זה, שווה קריאה)

אני יושבת בעבודה בבכי של געגוע, מצד שני חברה מדהימה שלי בורחת איתי לאילת ביום שישי להסיח את דעתי מהסיפור וזה מעלה בי חיוך עמוק וכנה.

הדואליות של הכאב להכלה היא מטורפת, מושגים שרגילה להשתמש בהם בבדסמ ופתאום מקבלים משמעות כל כך שונה..

המשחק המנטלי שהיה, שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל מה שרוצה השאיר חתך עמוק שעדיין לאיטו הופך לצלקת.

היופי בכאב הזה הוא כמה שהוא מחשל, מעצים, מבהיר ועל כך אני מודה בכל יום ביומו, למעט הבוקר שאני מודה על החברים המדהימים שלי.