לראות אותו שוב, להיות הקטנטונת שלו ששוב, הרגשתי מדהים.. כל ההתניות מלפני שנים חזרו. הייתי נותנת לו לעשות בי הכל אם רק היה מבקש.
הוא חיפש זוגיות ואני אמרתי שיש יותר מדי מטען.. הייתי בטוחה שאוכל להשאיר את זה כז'ואלי.
הקרבה אליו, המקום הפגיע והחשוף שהיה איתו הציתו משהו שלא רציתי וחשבתי שאחווה.
ואז הגיעה השיחה, יום למחרת לא פחות, "אני מרגיש שאת רוצה מעבר, לא רציתי להשלות" אמר ובעודו אומר את הדברים כל מה שיש לי בראש זה הילדה הטיפשה של לפני שנים צועקת "למה את לא לומדת?! איתו אין עתיד, מעולם לא היה..למה חשבת אחרת?!"
"אני לא כועסת ולא עשית שום דבר רע, זו הייתה יוזמה שלי" יורקת את המילים באוטומט בידיעה שרגע אחרי השיחה אשלח הודעה לשולט השני היה לי, זה שהרים אותי מהרצפה כשהוא השאיר אותי מדממת וכאובה כדי לשמוע את המילים שכל כך הייתי צריכה לשמוע והוא אמר ללא צל של ספק "גם לך זה היה סגירת מעגל לו זה היה סשן מיתולוגי".. הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, האריה החכם הזה...
מבחינתי הפעם זה לא בגלל הטעויות שעשה אלא האפטרקייר שפתאום חוויתי ממנו, הקרבה הזו, ההכלה, הליטוף..מה שהיה לי חסר כל כך כשהייתי שלו. זה סדק את חומות הברזל וזכוכית המשוריינת שהרמתי לפני שנים.
ואז אני תוהה ביני ובין עצמי "למה בעצם שחררתי איתו כל כך מהר?" למה הצורך של הגורה עצום במאות מונים משל הלביאה שבי?
בהתאם לכך קיבלתי החלטה, הגורה חוזרת לכלוב הברזל שלה, רחוק מהעולם החיצון, מוגנת, בטוחה.
תרצה לגעת בה? תעבור קודם את הלביאה חסרת החרמים שבי. תשרוד את זה ונדבר.