הכל נגיש היום, לחפש משהו אמיתי לא באמת קיים..
אהבה מוחלפת בסוויפ ימינה או שמאלה, בניית אמון, קשר, חברות מוחלף במילים שנונות במקלדת וחיוכים מזייפים של אינסטה וטיקטוק.
אני רוצה אהבה של פעם, של רומנטיקה כנה וחיבוק של לתמיד. ברע ובטוב.
שלויאליות לא הייתה מילה גסה ולא כל גבר שני היה פולי.
אני רוצה חברות של פעם, שיש עקרונות וערכים משותפים.
אני רוצה את הבדסמ של פעם, של אני ואתה בלי אף אחד אחר. של הענקה וספיגה, חיבוק והצלפה.
אני רוצה את האפטרקייר, להרגיש שלך בלי מילים וללכת בגב זקוף וראש מורם וכשמישהו שואל להגיד עם חיוך מתוק על השפתיים "אני שלו".
יש עדיין מישהו כזה? אני חייה בסרט שקיימים עוד אנשים שישקיעו את כל כולם בלי התנייה?
אני לא האישה האידאלית, אני למודת קרבות וכאב לב שסדק את מי שאני אבל את הסדקים האלה מילאתי בזהב,, יצרתי אומנות מהרע.. צמאה להעניק אבל אין את הראוי, או שאולי אני זאת שלא ראויה עדיין?
המון תהיות ומחשבות מבלבלות ואני באמת שואלת, האם אתה קיים?