יש משהו באור של חנוכה שהוא אחר. לא מסנוור, לא מתפרץ אלא כזה שמבקש להתקרב בצורה רכה ומתלטפת. אור קטן שמחזיק מעמד, שמספר סיפור של סבלנות, של נוכחות שקטה. אני אוהבת את הרגעים האלה, כשהערב יורד, הלהבות רועדות קלות, והאור מתפזר בחדר כאילו הוא לוחש ולא צועק.
הריח של השמן, החום הרך, הצללים שנעים על הקירות.. הכול מרגיש קצת יותר איטי, קצת יותר מודע לעצמו. זה חג שמבין כוח עדין: לא של עודף, אלא של דיוק. כמו מגע שנשאר רגע אחד נוסף, כמו מבט שיודע מתי לעצור כדי להשאיר טעם של עוד.
חנוכה בעיניי הוא חג של רמזים. של מה שנמצא בין החושך לאור, בין כיסוי לחשיפה. לא הכול צריך להיות גלוי כדי להיות מורגש. לפעמים דווקא האור הקטן ביותר הוא זה שמעיר את הדמיון, שמזמין להתקרב, להאט, להרגיש.
ואולי זו כל האלגנטיות שבחג הזה, לדעת להדליק, ואז לתת לאור לעשות את שלו. לא למהר, לא להכביד. פשוט להיות שם, יציב, חמים, ולהשאיר אחריו תחושה שנשארת הרבה אחרי שהנרות כבים.