התודעה שלי זועקת לאתגר אינטלקטואלי.
הנפש מורעבת וקוראת לאתגר מחשבתי בריא. כזה שמייצב ומעצב תודעה באופן נכון: עדין, מלטף, לא אלים.
הגוף צמא למגע של אהבה כנה ואמיתית.
ואני?
לי נשאר לכתוב.
בקינה כואבת על שאריות ההבנה של איך נראה אינטלקט אמיתי — לא רק מחשבתי, אלא גם רגשי.
העולם שלי נחלק ללפני ואחרי הנישואין.
והחלק העצוב הוא שזה…הוא האדם היחיד שבאמת הצליח לאתגר אותי.
אמנם לא בצורה בריאה, ונכון, בעיקר ברמה המנטלית אבל עדיין יש בי מקום שלוחש:
אולי אם היית קלה יותר, סבלנית יותר…
אולי, רק אולי, לא היית כותבת את המילים האלו.
ומצדו השני של המטבע, הנפש סופסוף מתחילה להחלים, והגוף נושם לרווחה בהודיה יומיומית על הכאב שנשאר.
כי בסופו של דבר… אני פה.
קצת סדוקה מבפנים.
עם צלקות שלא מביישות גלדיאטור.
אבל אני עומדת עם שתי רגליים על הקרקע וראש מורם (גם אם לפעמים רכון מעל הטלפון).
מהתחתית של הבור הרגשי, הפיזי, ולעיתים גם המנטלי לעמידה של איתן טבע.
הוריקן של אמביציה.
טייפון של חוסר פשרות.
התפרצות סולרית של חיות, שעד לפני שנתיים וחצי הייתה יכולה להיראות כפנטזיה מעולם רחוק.
אני פה וקוראת תיגר על כל מציאות מדומה שהוא ניסה להכתיב לי.
אני פה, ולא אוותר על החופש שלי,
לא על הנפש שלי — עבור אף אחד.
אני פה.
וזה לעולם לא הולך להשתנות.