וולנטיינס דיי.. היום שאמור להיות כולו אהבה.לבבות בכל חלון, פרחים עטופים בסרט אדום, זוגות שמחזיקים ידיים כאילו העולם הסתדר להם לרגע.
וכולם אומרים שזה יום של חיבוקים, של מילים רכות, של מישהו שבוחר בך בלי היסוס.
אבל בפועל, זה יום שמרגיש כמו מראה. מראה שלא משקרת.
במקום פרחים יש שקט, ובמקום יד אוחזת—חלל.
בור עמוק בלב, שלא מתמלא משוקולד ולא מאימוג’ים אדומים.
וולנטיינס דיי, לא תמיד חוגג אהבה, לפעמים הוא רק מזכיר כמה חסר אותה.
זה היה היום נישואין שלי.
לפני שנתיים וחצי, כשהוצאתי אותו מהבית(בדיוק 4 וחציי חודשים מוולנטיינס), וולנטיינס זה היה יום שגרם לקווץ' קטן באיפה שהלב שלי היה. והיום..זה פשוט יום של צער וכאב, של אכזבה ושברון לב ממוטט.
שכבר אין דמעות או כעס אלא מחשבות של "רק אם היית אחרת, היית טובה יותר, חכמה יותר, מכילה יותר..אולי לא היית לבד עכשיו" ובזמן שהלב ביגון וצער הראש חושב קדימה, מדחיק את הרגש כמה שניתן כדי לשרוד עוד יום, הדחקה שמביאה איתה הבנה שאם הייתי נשארת איתו אז, הכל היה נגמר אחרת, כנראה שלא הייתי פה כדי לכתוב את הפוסט הזה וכנראה שהילד שלי היה גדל כמו אמא.
צער והקלה, פוסט טראומה ואושר, כאב ונשימה עמוקה של הודיה על זה שיש יום אחד כל שנה שמזכיר לי כמה הניגודים האלה באים לידי ביטוי באיזה תאריך שרירותי שאמור להיות היום שהכי מציין אהבה.