קשה לאהוב אישה שבנתה לעצמה מבצר. חומות גבוהות מאבן קרה, מגדלים של שתיקה, שער ברזל שננעל ברעד קטן.
מאחורי החומה הזאת מסתתר לב, לא שלם, לא תמים. לב שנפל פעם אחת יותר מדי, כזה שרוח לא זהירה יכולה לפזר שוב לרסיסים מבריקים על הרצפה.
אני יודעת, אני לא פשוטה. אני חידה עם דפים מקומטים, פרויקט בשיפוצים תמידיים.
אבל אם תבחר להישאר בבקשה תילחם עליי. לא במלחמה רועשת, אלא בהתמדה שקטה. תסיר לבנה אחר לבנה, באצבעות סבלניות, כאילו אתה משחרר אור שנלכד בפנים שנים. אני מבטיחה מאחורי האבק והסדקים מחכה עולם ששווה להיכנס אליו.
הלב שלי סדוק, כן, אבל הוא רחב, עצום, עמוק כמו ים בלילה ויש בו מקום עבורך, לצורך שלך להיות נאהב, מוחזק, רצוי.
אני רוצה, אלוהים כמה שאני רוצה, אבל הידיים שלי רגילות להחזיק מגנים, והפחד לוחש לי להישאר דרוכה. לשחרר מרגיש כמו לעמוד בקצה צוק בעיניים עצומות ולהתפלל ששיווי משקל שלי לא יאכזב.
אני רוצה לדעת איך זה מרגיש שמישהו אמור לתפוס אותך, אבל לא לזכור איך זה מרגיש ליפול ולשרוד.
אני רוצה לאבד איתך שליטה לפעמים, להניח את הראש בלי לחשב מסלולי בריחה. להרגיש בטוחה בלי להישאר חמושה בחרדה וספק עצמי.
השעה ארבע בבוקר. העולם ישן, ואני ערה. שומעת את הקול של האכזר אומר כמה אני לא ראויה ומתעוררת בדמעות של צער וכאב עמוקים, דואבים.
אז אני כותבת, מוחקת, נושמת עמוק בין שורות. המילים מתפזרות כמו טל על חלון חשוך ביחד עם תחינה עמוקה - רק אל תוותר עליי.
מי שלא תהיה, תדע שאני לא דרך קלה, אבל אם תבחר להישאר, אם תעבור את השער ותיגע בלב שלי בעדינות אתן לך את כולי. או לפחות את כל מה שהצלחתי לאסוף מהריסותיי.
זה לא להסתפק במועט, כי יש שם המון. זה פשוט לעבור את קווי ההגנה שלי, לראות את מה שאני כל כך מנסה להסתיר.. אמנם זו לא מפת פיראטים לתיבה מלאה בזהב, אבל זו כן הדרך למישהי שתאהב כל מילימטר בך, בנפש שלך, שתתמוך בך ותהיה עבורך באש ובמים..וכל מה שאתה צריך לעשות זה ללמד אותי לאהוב מחדש.