אני רוצה לברוח.
לא סתם להתרחק קצת, לא לקחת נשימה ולחזור, לברוח באמת.
לברוח רחוק מספיק כדי שהרעש ייעלם, כדי שהלב שלי יפסיק להיות דרוך כל הזמן, כאילו משהו עומד לקרות בכל רגע.
אני רוצה שקט. שקט אמיתי.
לילות של שינה רצופה, עמוקה, בלי לפקוח עיניים באמצע הלילה ובלי לחשוב שוב אם נעלתי את הדלת, בלי להסס ולתהות האם הכל בטוח, האם סופסוף מותר לי להירגע לרגע.
אני רוצה אי קטן של שלווה, מקום שאין בו מלחמות. לא המלחמות של העולם בחוץ ולא המלחמות שבתוכי. השדים שלי והמחשבות במשתה מלכים עם כל מה שקורה, כאילו זה לא היה מטורף מספיק פה.
אני צריכה מקום רחוק מהרעש, רחוק מהפחד, רחוק מהשדים שלי ומהמחשבות שלא נותנות מנוחה.
האם באמת קיים מקום כזה שאפשר לברוח אליו?מקום עוטף, מקום שמחזק, מקום שאין בו ספק, שאין בו חשש והכי חשוב שאין בו פחד.
אני רוצה לברוח אבל עם הזמן אני מבינה משהו שלא רציתי להבין- אין לאן.
המלחמה לא תגמר, לא זו שבעולם החיצון(יש תקווה תמיד) אלא המלחמה הפנימית שבי. זוהי מערכה עקובה מדם שהלב מנסה להמשיך לספק, אבל מתחיל להראות סימני תשישות.
אני רוצה לברוח.
אני רוצה לישון.
אני רוצה שלווה.