אני והילד ישנים בשלווה זה לצד זה.
הרעש אפליקציית פיקוד העורף מקפיץ אותי כאילו נשך אותי נחש ואני מתחילה לארגן את הילד, הכלבה והחתול ליציאה למקלט או למדרגות.
אני שומעת את השריקות טילים של כיפות ברזל וכל הגוף נדרך, כל צליל הופך לאיום, כל תזוזה מחושבת.
לראשונה במלחמה הזו אני מפחדת. פחד קיומי ועמוק. לא על עצמי אלא עליהם.
הכאב בגב יורה לכל כיוון שמרימה את הילד שישן בשלווה לצידי.
הכלבה באטרף ואני נותנת פקודה של "רגלי" כדי להרגיע אותה, היא רוצה ללוות אותנו למקום מוגן. ככה היא מכירה. זו מי שהיא. זה החינוך שנתתי לה.
הבטן מתהפכת לי שאני שומעת את היירוטים, מתפללת, לראשונה בחיי הבוגרים, באופן מלא לאל ציני ששם אותנו בסיטואציה שבוחנת את כולנו, ובאופן ספציפי אותי, על יכולת ההכלה והספיגה.
בכנות, אני צריכה מישהו שישמור עליי, שיעטוף ברגע כזה, אבל זו מחשבה פריווילגית. כרגע מה שחשוב זה הם. לא רק כרגע אלא תמיד..אבל עכשיו יותר מבדרך כלל.
התחלתי לשמוע את האזעקות וההתרעות גם שהם לא שם.
הגוף נדרך מכל מכונית שעוברת ומפלחת את האוויר.
תודה לאל שהם מוגנים לצידי, אני פה כדי לשמור ולהגן..השאלה מי ישמור וייגן עליי?
וכן, זה אנוכי, וכן זה פריווילגי, וכן אני צריכה להתמקד בדברים אחרים.. אבל עכשיו, כשהכל שקט שוב והלכה השינה.. האם יותר לי רגע בכלל לעצור ולהתהות בכך?