סיפורה של מתחלפת

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה להיגעל ממין. לא מהאקט עצמו, אלא מכל הקרקס שמסביבו. מהאובססיה הבלתי נגמרת לעירום, לסקס, לפנטזיות שמושלכות על כל מי שזזה כאן.

נהיית חולה מהחדירה הבוטה לפרטיות, כאילו עצם הנוכחות שלי פה היא הזמנה אוטומטית לשיח מיני.

כן, אני מודעת היטב לאיפה אני נמצאת. אני לא תמימה. אבל להיות במקום עם זיקה מינית לא אומר שאני חייבת להיות זמינה מינית, לשיח מיני, לשאלות חטטניות, או לפנטזיות של אנשים זרים.

פעם הכלוב היה בשבילי מקום מפלט. מקום לכתוב, לפרוק, לנשום רגע. מקום של שיח, של אנשים, של מחשבה. עם הזמן זה פשוט הפך לחממה לאנשים קטנים ומתוסכלים שחושבים שכל מה שזז פה קיים בשביל הסיפוק שלהם.

ובוא נדבר רגע על הצביעות. אם סיכמנו שאנחנו נטו חברים, ובתמימותי האמנתי לך(!!!!) אין לך שום מקום להתחיל לשאול אותי מה אני כן או לא לובשת. במיוחד לא אתה, מר "אני אדם נשוי". במיוחד כשאתה יודע בדיוק איפה הגבולות, ויודע שהסכמתי להמשך תקשורת רק כי הבטחת שזה יישאר בגבולות של חברות.

אז לא, הגוף שלי, הלבוש שלי והחיי מין שלי הם לא נושא לדיון בינינו.

ובכנות? לאחרונה אני מרגישה כאן בעיקר אובייקט אם זה עבור נשלטים חדשים שלא מבינים מה זה גבולות, ועבור כל מיני סוטים שזוחלים פה ומחפשים כל פיסת עור כדי לפרוק עליה ביד מאחורי המסך. אנשים שלא מבינים שלא כל אישה כאן היא פנטזיה חיה בשבילם.

אז כן, אני צריכה הפסקה מהמקום שהיה פעם המפלט שלי וזה בעיקר עצוב לראות איך מקום שהיה פעם מרחב של שיח ואנשים, הפך לעוד פינה באינטרנט שבה אנשים שוכחים שיש בני אדם מעבר למסך.

_{הלך התאבון, הלכה האהבה למרציפן, מרגישה אחרי גרומינג וזה גורם לעור שלי להצטמרר.}