כל לילה, ב4 בבוקר, כמו שעון שווייצרי עקשן שלא מחמיץ אף פעימה (או 3 לפנות בוקר, תלוי בגחמות של שעון קיץ וחורף), אני נזרקת מתוך שינה.
לא מתעוררת, נזרקת.
בחצי בהלה, עם נשימה שנקטעת באמצע, מתוך חלום צלול מדי, חד מדי, כזה שמרגיש יותר מציאות מהמציאות עצמה.
אותו חלום. אותה לולאה שלא נשברת. אותה שעה שמפלחת את הלילה כמו סכין דקה וקרה.
הלב שלי מתפוצץ בתוך החזה, דופק בקצב פראי, כאילו סיימתי עכשיו מרתון אינסופי שכל צעד בו היה בעלייה תלולה נגד הרוח.
הגרון יבש, מתכווץ, והעיניים שורפות ומוצפות, כאילו הטבלתי את הראש במים כבדים, מלוחים וצורבים של האוקיינוס, כזה שנכנס פנימה ולא מרפה.
יש רגע קטן אחרי ההתעוררות שבו החדר עוד זר, החושך סמיך, כמעט מוחשי, והשקט רועש לי מדי, כמעט מחריש אוזניים.
הפעמים היחידות שבהן באמת הצלחתי להיסחף לשינה עמוקה, רציפה, כזו שלא נקרעת מבפנים היו אחרי סשנים שפירקו אותי עד היסוד, כשהדוםספייס היה עמוק כמו תהום שקטה, נעימה ומוכרת או ברגעים נדירים שבהם ישנתי לצד מישהו שבטחתי בו עד כדי כך, שהעזתי להפנות אליו את הגב, שהצלחתי לוותר על דריכות, להתכרבל בלי לחשוב ולתת לגוף שלי לשקוע באמת לתוך תחושת ביטחון רכה, כמעט זרה, של אהבה.
אני עייפה ומותשת. לא רק מהשינה שנשברת כל לילה מחדש כמו סט צלחות באירוע יווני-יםתיכוני, אלא מהדריכות שלא באמת נרדמת, מהמאמץ השקט להחזיק את עצמי שלמה ובעיקא מהשקט הזה שבסוף תמיד מתנקז לאותו מקום. לבד.
יש דברים שלא רואים מבחוץ. הפחד מאדם שנמצא עכשיו בצד השני של היבשת, ועדיין אני קמה בלילה בלי לחשוב פעמיים, בודקת שוב שהחלונות סגורים, שהדלת נעולה.
כבר לא מתוך החלטה אלא מתוך הרגל וצורך לשמור על עצמי ועל השדון שלי, על הבעלי חיים ועל הצורך בשליטה שיש אחרי מה שהוא עשה.
הצואך לשמור על המבצר, לעמוד במשמרות של ארבע-ארבע כמו טירונית שרק עלתה לשמירה הראשונה שלה בפילבוקס ולט יודעת למה לצפות..דרוכה, מקשיבה לכל רחש, ולא באמת נחה אף פעם.
אתם ערים שם? מישהו?