יש בי געגוע עמוק למקום אחר. מקום שאין בו רעש, אין בו דרישות, אין בו צורך להוכיח או להחזיק.
אני רוצה להתמסר. באמת להתמסר. לא רק לשחרר קצת… אלא להרפות עד הסוף.
להניח את כל מה שאני סוחבת בלי שפיטה, לפרוק את המחשבות שלא מפסיקות, את האחריות שלא נגמרת, את ההרגל להיות זו שמכילה, שמבינה, שמחזיקה את כולם ואת הכל כל הזמן.
יש בי רצון פשוט להיות לרגע בלי משקל. להיות קטנה בתוך מרחב בטוח, עטופה בזרועות שמבקשות ממני רק דבר אחד, לנוח.
פעם אחת של בלי להסביר, בלי לנתח, בלי לחשוב על הצעד הבא, רק להישען ולבטוח. לתת למישהו אחר להחזיק אותי, בזמן שאני סוף סוף מרשה לעצמי להפסיק להיות חזקה.
אני עייפה.
עייפה עד עומק הנשמה.
עייפה מלהיות בשליטה, מלהחזיק, מלהבין, מלהכיל, מלדבר ולעשות וכל שאר הפעלים.
כל מה שאני מחפשת עכשיו זה שקט. שקט אמיתי. כזה שנכנס פנימה ומרגיע גם את המקומות הכי רועשים בתוכי.
שקט שבו מותר לי להתפרק בלי לפחד.
שקט שבו מותר לי פשוט להיות.
ואולי ההתמסרות הזאת… היא לא חולשה כמו שלמדתי לחוות בקשרים לא בריאים, אולי היא הדרך הכי כנה שלי לבקש רגע של שלווה.