אני אוהבת את הדרך שבה הוא זז כשהוא משרת. יש שם רגע קטן שבו הזמן כאילו מתעכב כדי להתבונן. הכול מתחיל בשקט כמעט בלתי מורגש, כמו נשימה עמוקה לפני צלילה, ואז הגוף מתכנס אל עצמו בדיוק מופתי, כאילו כל תנועה כבר נכתבה מראש במקום כלשהו רחוק.
אני אוהבת לראות אותו עובד בשבילי, איך כל תנועה שלו מדויקת, מחושבת, בלי סטייה. הבית מתיישר סביבו, אבל בעצם סביבי. כל חפץ חוזר למקום, כל קמט נעלם מהבד, כאילו הסדר עצמו מציית לי דרכו.
בניקיון שהוא מבצע יש קצב כמעט מוזיקלי, והוא לומד להיכנס אליו, להקשיב לו, לא לפספס שום פרט. הרצפה מבריקה, המשטחים נקיים עד השתקפות, והידיים שלו לא עוצרות עד שזה בדיוק כמו שאני רוצה. לא כמעט. מושלם.
המשמעת שלו נמדדת בפרטים הקטנים, באיך הוא לא מדלג, לא מתעגל, לא מוותר לעצמו. זה לא רק סדר וניקיון. זו מחויבות לדיוק, לסטנדרט שאני מציבה. והוא עומד בו, שוב ושוב, עד שאין הבדל בין הדרישה שלי לבין איך שזה נעשה בפועל.
הכול מסתנכרן לרגע שהוא על גבול הפואטיקה, והיופי שבזה ממלא כל פינה ריקה בנפש שלי.