כאחת שעברה לא מעט, החיוך הופך לכלי נשק, הכיפת ברזל לנפש שנפצעה ומנסה להחלים.
מתק השפתיים סוגרות מאחוריהן לשון עם מילים חדות, חודרות.
הגוף כבר מזמן לא המקדש שלי, הוא חולל, גם הנפש ועדיין ההריסות מקדשות משהו גדול יותר, עמוק יותר.
הדמעות שממלאות את הכדים בלילות שאף אחד לא שומע שוטפות חלק מהחטאים שהגיעו כדי לתפוס בעלות חזרה על מה שנלקח.
מישהו אמר לי שזו התקרבנות כשאני כותבת פה על העבר שלי, אבל זו לא, אני שורדת, ועם כל נפילה ישנם שפשופים חדשים בברכיים שיחלימו ויעלמו עם הזמן, כי הזמן מרפא..נכון?
אני שבירה אבל חזקה מספיק בשביל להחזיק את הסדקים והשברים שיראו כאילו דבר לא קרה, אבל הידיים לעיתים רועדות ואז רואים את הסדקים, הם יפים לעיתים כשהשמש משתקפת בהם בזוית הנכונה.
אז אני עונדת את אותו תכשיט. חיוך. אותו כלי נשק שמגן כי חיוך זה מזמין, לא כואב. מפתה. ואני משאירה אותו עד שיגיע זה שיראה מעבר לשיניים צחורות ומבט זימתי.
כן, אני מחפשת אהבה, לא בטוחה שמגיעה לי בהיות העובדה שאני עדיין לומדת לאהוב אותי מחדש, אבל זה גם משהו נכון? אולי דרכך אראה גם את מה שטוב ולא רק את הצלקות.
ולבנתיים עד אז.. יש את המוזיקה שמבינה אותי. הצלילים שעוטפים והמילים שנוגעות בדיוק איפה שהפצע עדיין קצת מדמם, מלודיה ששמה תחבושת עם מילת עידוד של "את לא לבד בזה" ו"יש עוד כמוך אי שם", בלי שיפוט חד צדדי, בלי רחמים כי זה לא מה שמחפשת.
אני מחפשת את מי שישים את הלב על השולחן יחד איתי ונראה שהמגירה הריקה הקטנה שהוא שמר לי באחד החדרים אכן יכולה להכיל את כל מה שקיפלתי וארזתי לאורך השנים. קיפול מדוייק, מסודר, כמה שיותר קטן כדי לא להפריע.
שאגיד לך שקר לי ברגליים ואתה לא תציע להביא גרביים אלא תשב עליהן כמו שאני אוהבת, כי החום גוף שלך בוער ומחמם יותר מכל זוג גרביים. שאגיד לך שאני רעבה, זה לא לסנדוויצ'ים המדהימים שלך אלא לחיבוק ולליטוף.
אתה תראה מעבר למילים, אתה תראה כמה הנפש זקוקה לשקט הזה, ואני? אני אתן לך את מה שנותר בי, מקווה שזה יהיה מספיק.