החלטתי ללבוש היום חצאית. כי נמאס לי מהמדים של העבודה ומתחשק לי משהו נשי יותר מסקיני ג'ינס. יש לי בערך שתי חצאיות, אחת מחויטת מידי לאוניברסיטה והשניה שכבה בארון זמן מה, קצת התכווצה. לבשתי אותה בכל זאת.. אני אוהבת את איך שהיא יושבת עליי. בן זוגי לשעבר לא הסכים לי ללבוש אותה כי היא הייתה קצרה מידי לטעמו, אבל היה לי קשה להיפרד ממנה. שחורה, צמודה במותן, קצת גבוהה, מדגישה את המתניים הצרים, ונפתחת בהדרגה כשהיא מדגישה את הקימור שנוצר מהגב לישבן... פשוטה.
ביום שאחרי עוד יכולתי לספור את הספנקים מהשוט, הוא השאיר סימן ברור שלא מותיר מקום לדמיון וטעויות...1, 2, 3...בערך 6 מזכרות. זה היה המפגש הראשון שלי איתו וזעקתי צהוב ממש בהתחלה. אף פעם לא נתקלתי בסוג כזה של כאב, חד וצורב. אבל הכאב מתנדף מהר...והיום הסימנים כבר כמעט ונעלמו.
פתאום במראה אני שמה לב שמתחת לקו של החצאית במקום נראה לעין, מבצבץ סימן, קו לבן מסותת מוקף בשני פסים אדומים כחולים לאורכו. חייכתי לעצמי. הסוד הקטן שלי...
***
באחת השיחות הראשונות שלנו, עוד לפני שנפגשנו, הוא אמר ''גם כשתרצי להאיץ, שזה בדר''כ קורה בפעם הראשונה, אני אשלוט בקצב ...'' והאמת זילזלתי. וגם לא רציתי שזה יהיה נכון, הרי אני לא רואה את עצמי כמזוכיסטית. אבל עכשיו אני מבינה...
כמה חיכיתי למשהו בלי לדעת למה. ועכשיו שאני יודעת...אין דרך חזרה.
מעולם לא תיארתי לעצמי כמה מועצם יהיה המגע של צעיף משי או רפרפוף אצבעות, אחרי מפגש עם רצועת עור נוקשה, או (רחמנא ליצלן) שוט רכיבה...
לא יודעת כמה כאב אוכל לשאת, אבל אם תתן לי, איתך אלמד לספוג ולהגיד ''תודה אדוני, עוד אחת בבקשה'' כמו ילדה טובה (:
