שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Welcome to my Dark side

לפני שבוע. שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 00:19

"זה הכל בראש".
הכאב, האורגזמות, הסרטים שאני אוכלת. זה הכל הראש שלי מייצר. זה מה שהאדון שלי אומר.
אני גם מאמינה בזה, לפעמים.
*
הרבה זמן שאני רוצה להתחיל לתרגל מדיטציה...אבל מדיטציה זה קשה, בעיקר כי זה פשוט משעמם. לשבת ככה ולנסות להתרכז במחשבה אחת, בנשימה, בנקודה בחלל, לתפוס מחשבה זה כמו לתפוס דג בנהר, ואני גם ככה מגושמת אני בטח אמעד ואטבע ביחד עם כל שאר המחשבות שלי.

אבל כאב...
מה שיפה בכאב, זה שהוא ממקד. הוא חד.
מתעלה על כל השאר.
לא קיימים דברים אחרים כשכואב. בעיקר כשממש כואב.
כל הגוף עובד ביחד במאמץ לווסת אותו, להשתלט עליו; הראש, הנשימה, הדם, ההורמונים.
אין מקום, אין שנייה, לחשוב על דברים אחרים.

זה גם מה שיפה בחבלים,
כאב אינטנסיבי, מתמשך... לא כמו כשאני צריכה לספור הצלפות, שאז יש לי נצח (קצר מידי) עד להצלפה הבאה, שם אני מספיקה להריץ מיליון דפ''אות של איך למרוח את הזמן ובמקביל איך לא לזוז ולספוג את המכה הבאה.
לעומת זאת בחבלים, מהרגע שאני באוויר, צריך להישאר בפוקוס, כל הזמן.

תקופה ממושכת לא הייתי מצליחה. הייתי נכנסת לפאניקה, מרגישה את האוויר אוזל, החבלים חונקים והכאב היה בלתי נסבל. הייתי מסתכלת סביבי ומרגישה שאני כישלון. כולם תלויים סביבי, סובלים את הכאב בחן כמעט פוטוגני, ורק אני, מקטרת ומייללת בדמעות, עם סיבולת אפסית לכאב שאני כל כך רוצה שיערסל אותי.

יום אחד הצלחתי.
אני לא ממש יודעת איך... הרי כל פעם אני באה עם מוטיבציה ורצון להצליח...אולי כי הפעם המוטיבציה באה לא לשם ההצלחה של עצמי, אלא מהפחד של להיכשל ולאכזב את האדון שלי. החלטתי לדחוף את עצמי לקצה, לצלוח את הזמן באוויר שניה אחר שניה. לקחתי איתי את כל התסכול, את כל הכאבים והפחדים של התקופה האחרונה, את כל שיחות המוטיבציה של אדוני ושקעתי לתוך החבלים, לתוך המגע של האדון שלי, נאחזת במילות העידוד ובנגיעות שלו כמו בחמצן. אף על פי שכשבאתי הבאתי איתי מטען חורג, ברגע שעליתי לאוויר הוא פשוט התפוגג. פתאום שמתי לב כמה המוח שלי נח מהמירוץ הזה של המחשבות שרודפות אחת אחרי השניה.
זה מה שיפה בחבלים...
הכאב משמש כחומר בידוד
אין שצף מחשבות, אין מודעות עצמית, אין עולם חיצון.
בתוכו, רק הכאב, אדוני ואני קיימים.

לפני חודשיים. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 23:08

דברים שעשיתי בפעם הראשונה מאז שהכרתי את אדוני:

 

גמרתי יותר מפעם אחת

גמרתי בשרשרת

השפרצתי

השתינו עליי

הצליפו בי (שוט, קיין, פלוגר, חגורה...)

שמו לי גאג

טפטפו עליי שעווה

רציתי סימנים כחולים על הגוף

גיליתי שהכוס שלי מטפטף כשכואב לי

הייתי בסאב ספייס

עברתי בדיקה פיזית מקיפה כמו סוס למכירה

הורדתי למישהו אחר נעליים

קראתי לבן זוגי אדוני

הלכתי עם הברכיים על אורז(פאקינג כואב!)

זיינו לי פתחו לי ת'תחת

רציתי למצוץ

התחננתי שיזיינו אותי

הלכתי על 6, כמו כלבה

נענשתי

הרגשתי חוסר אונים

חנקו אותי

הקאתי תוך כדי מציצה

גרון עמוק

קנו לי/ השתמשתי דילדו

קנו לי/ השתמשתי בבאט-פלאג

קשרו אותי באזיקים למיניהם

קשרו אותי בחבלים

תלו אותי בסספנשן

הרימו אותי למיטה כמו ילדה בת 4 (:

אמרתי "אני אוהבת אותך" ראשונה

אוננתי בזמן שמישהו אחר מסתכל

אסרו עליי לגעת בעצמי ללא אישור

אסרו עליי לגמור

ירקו עליי

רציתי שתירק עליי, שתלכלך אותי

הייתי רטובה עוד לפני הסקס

אהבתי זין

עשיתי פיפי בסיר ילדים (כשאני כבר לא ילדה...)

עשיתי חוקן

רציתי לספק יותר מאשר רציתי שיספקו אותי

הייתי צעצוע

הייתי מאפרה

הייתי זונה

הייתי כלבה (מיוחמת (; )

קיבלתי סטירה (יותר נכון, סטירות)

ביקשתי סטירה

בלעתי זרע

ליקקתי כפות רגליים

עיסיתי כפות רגליים

עישנתי ג'וינט לבד (טוב...חצי)

למדתי תנוחות גוריאניות

רציתי לשבת לרגלי מישהו, ולא לידו

יצאתי מחוץ לדלת הביתה עירומה, על 6 (אפילו שזה היה לחצי דקה)

ענדתי קולר

צילמתי את עצמי מאוננת

קראו לי גורה

כתבתי מכתב (ים)

 

לפני 3 חודשים. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 01:36

בחיי, בחיים לא האמנתי שתצליח לעשות את זה...לא יודעת אפילו איך זה קרה, נתת לי לשקוע לזה מבלי שאפילו שמתי לב לכך. זה מדהים אותי כל פעם מחדש הדרך שלך להכניס אותי למוד של סשן בלי שאבחין בזה, בלי שתהיה לי הזדמנות לחשוב ולמחות על כך, אפילו לא בפני עצמי.

אותו יום היה שיא חדש בשבילי, זה קרה עוד לפני שהסשן התחיל בכלל. בחיים לא הייתי כ"כ פאתטית, בקטע של כלבה זונה חרמנית שצריכה זין. ואיבדתי את עצמי...כאילו כל המהות, האופי, הדימוי העצמי הלכו לנוח באיזו מגירה נידחת, וכל מה שהרגשתי זה צורך חייתי בסיסי לסיפוק... סיפוק שלי, סיפוק שלך, סיפוק שלי שנובע מהסיפוק שלך...ובכמה הפעמים הבודדות שהמודעות העצמית שלי הגיחה להציץ דאגתי לדחוף אותה חזרה למגירה, שחס וחלילה לא תפריע לי לא לחשוב, רק להיות.

וכמה שהייתי מופתעת מעצמי, הייתי מופתעת יותר מכמה זה חירמן אותי, להזדקק, להתחנן לזין שלך, להתחנן שתזיין אותי אבל באמת, מהקרביים שלי, מפנים הכוס הרטוב והנצרך שלי להתחנן שתתן לי להתחכך בזין החם והקשה שלי (אהמ כלומר שלך), וככל שהייתי יותר יצרית, בסיסית, ככה הייתי יותר רטובה, יותר מטפטפת, יותר שלך...

לא סתם כלבה, כלבה מיוחמת. בדיוק כמו שאתה אוהב אדוני 3>

לפני 3 חודשים. רביעי, 22 במאי 2019, בשעה 15:55

 

אני עושה מלא טעויות...לרוב אלה טעויות קטנות, של חוסר תשומת לב שיכולות להתפרש כזלזול, ולפעמים אלה טעויות שנובעות מדרך מחשבה שהיא יותר...ונילית ופחות מתאימה לדינמיקה של מערכת יחסים בדס"מית. כל פעם שאני נופלת אני נמלאת חרטה. השתיקות מתפרצות ואוטמות אותי, אני מחפשת אחר סיבה להסביר ותירוץ להצדיק את המעשה אבל אני נאטמת בשתיקה שלי, נותרת חסרת מילים אל מול הכאב והאכזבה שהסבתי לך.

אתה מוכיח אותי מול הטעויות שלי, מול השתיקות שלי, הבכי לא מרתיע אותך ואתה גורם לי לחפש את הסיבה לצעדים שעשיתי, אתה עוזר לי להתעורר ולמצוא חזרה את הדרך שבחרתי בה, שאני שואפת להגיע אליה כדי להיות ראויה. ואף לא פעם אחת עזבת לי את היד, לא משנה מה עשיתי.

***

לפניך הייתה לי אהבה אחת בחיים, אבל גם תוך כדי אותה מערכת יחסים ידעתי שאם היא תיגמר יהיה מחליף, יהיה בסדר...ואולי זה כי אני קצת ילדה מאוהבת, אבל מרגיש לי שלך אין מחליף. אתה לא רק אוהב אותי, מכאיב דואג מלטף מאכיל מלמד שומר מענג מחבק  מנשק... הדברים האלה עם רגעיים, אתה נותן לי משהו חשוב הרבה יותר - כלים, כלים להיות בריאה יותר, טובה יותר כאדם וכנשלטת. אתה לא רק מראה לי את הדרך, אתה גם סולל לי אותה והולך איתי יד ביד. אני באמת מאמינה שהדרך הזו, הדרך שלך, היא הנכונה.

***

מה שקשה במערכת היחסים הזאת זה לא הכאב, לא הפרוטוקולים, לא דרכי החשיבה השונים....מה שקשה במערכת היחסים הזאת היא שאתה גורם לי לעבוד על עצמי. לחפור עמוק, להתעמת עם הקשיים, התשוקות שאני מסתירה ועם הפחדים שאני קוברת.

בשונה ממערכות יחסים אחרות שבהן קיבלו אותי איך שאני, במערכת היחסים הזאת אתה מקבל אותי כמו שאני, אבל אתה דורש ממני להיות יותר טובה מזה, להשתפר ולהיות יותר מוצלחת, יותר מדויקת, לא רק בשביל עצמך. בעיקר בשביל עצמי.

אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא לחפור בעצמי, לקלף את השכבות ולהבין שאני לא אוהבת מה שבפנים, שבפנים אני רקובה, פגומה, סתם בינונית ומשעממת. ועם הפחד הזה אתה גורם לי להתמודד עם המכתבים השבועיים, שבהם אני צריכה להיות אמיתית, לתת לך לקרוא אותי כמו שאני, בלי השכבות. וזה לא נהיה יותר קל לקלף אותן אבל עם כל שכבה שיורדת אתה עדיין כאן, איתי, מעודד אותי להמשיך ואוהב אותי בין כל השכבות וגם את מה שמציץ מתחתיהן.

הקושי הכי גדול שלי במערכת יחסים הוא תקשורת. כל פעם שיש איזה ויכוח, אי הסכמה, אני ישר מתקפלת. יש לי חרדת נטישה קשה, שריטה שהייתה בי הרבה לפניך. כל פעם שאני נופלת אני נתקפת חרדה ופאניקה שתעזוב אותי, שחציתי את הגבול, שטעיתי פעם אחת יותר מידי. כל פעם שיש עימות או כשטעיתי ואתה מוכיח אותי אני ישר מתנצלת, לא משנה מה עשיתי ולמה ואם אני מרגישה שאני צודקת, "סליחה אדוני, אתה צודק אדוני, אני לא אחזור על זה שוב אדוני" ושותקת. אני שונאת עימותים, הראש שלי נהיה דייסה ואני לא יודעת כיצד לתרגם את הרגשות למילים, לא מצליחה לחשוב מספיק מהר כיצד להגיב ולבנות את הטיעונים שלי... אבל אתה מיוחד, אתה לא נותן לי להתחמק עם השתיקות, אתה לא שלם איתן. אתה מכריח אותי לדבר, להבין מה לא טוב לי ולמה הגבתי ופעלתי ככה.

במקומות שבהם הייתי מוותרת לעצמי, עכשיו אני לא יכולה, כי מעצמי קל לי להעלים עין אבל אותך כואב לי לאכזב.

עשינו דרך מאד ארוכה, בה למדתי כיצד לאהוב ולספוג ולתת בחזרה. למדתי משמעת עצמית, תקשורת נכונה, למדתי שאפשר לבנות מערכת יחסים בלי שקרים, גם לא לבנים. למדתי שאפשר ליפול ולטעות כל עוד אני לומדת מהטעויות שלי וממשיכה להשתפר. למדתי כיצד להיות שם רק בשבילך, לא להיות אנוכית, לתת גם בלי לקבל חזרה. למדתי על עצמי, מה מרכיב אותי, מי אני ומה אני רוצה.

ואני רוצה להיות שלך.

 

לפני 5 חודשים. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 09:40

אחרי אינספור שבתות שעברו בעצלתיים החלטת שהשבת אנחנו יוצאים לטייל ושמנו פעמינו לכיוון הכנרת. ערב לפני כן לא עשינו סשן אבל הלכתי לישון עם אזיקי הידיים ובבוקר גם יצאתי איתם, כשהם מוחבאים היטב מתחת לסוודר גדול. בעשר בבוקר בערך עצרנו לקפה בתחנת דלק עמוסה מטיילים. לפני שבאתי לצאת מהאוטו הוצאת את האזיקים משרוולי הסוודר וביקשת שאצא איתם ככה, חשופים. אימה שטפה אותי והסתכלתי עליך במבט מתחנן שתתן לי להישאר באוטו או לכסות אותם בחוץ. בכל החוגים שהסתובבתי בהם עד היום לא יצא לי לראות מישהי מסתובבת עם אזיקים על הידיים (שלא לדבר על האזיקים המאסיביים האלה, שאי אפשר לטעות במטרתם). הלב שלי היה על 200 קמ"ש, הרגשתי כמו שועל במנוסה ושעוד רגע מישהו ישים לב אליהם ואיזה זרקור ענק יכוון אליי והשמועה על זה שיש פה בחורה באזיקים תתפרש כמו אש בשדה קוצים.

ואני שונאת להודות בזה אבל כמה ששנאתי את הסיטואציה והמבוכה הנלווית...זה היה פאקינג מרגש. זה כמו משחק של אמת או חובה, רק בלי החלק של האמת. יש רק חובה (ובלי קשר חובה עלי להגיד את האמת, תמיד).

בינינו אני מרגישה שעברתי תהליך, כי בסופו של דבר באמת יצאתי איתם מהאוטו עוד לפני שסיימת את ספירת החמש-שניות -לפני-שזה-יהיה-רע שלך.

אתה יוצר בשבילי כל כך הרבה חוויות, מטיולים ומסעדות עד לסשנים בחדרי חדרים ומשימות קטנות בפומבי, אני לא מבינה איך אנשים חיים בלי ה"תיבול" הזה בחיים. אין כזה דבר משעמם איתך, אין דבר כזה בנאלי או צפוי בסשנים או בבדס"מ ועם כמה שלפעמים חרא לי וכואב ומעצבן, פשוט כיף לי איתך.

לפני שהכרתי אותך אמרתי לעצמי שאני בנאדם של בית, שאני אוהבת להיות בבית בשבתות, זה פשוט האופי שלי, אופי של זקנה. ואני אוהבת את זה שאני קצת זקנה שלא מתלהבת ממועדונים ומסיבות ורעש... אבל האמת היא שזה כאילו שהתחלתי לנבול עוד לפני שהספקתי לפרוח. האמת היא שבא לי לטייל, בא לי לצאת יותר ולחוות יותר ולטעום דברים חדשים ולעשות דברים שבחיים לא חשבתי שיהיה לי את האומץ לעשות.

אני חושבת ש50 גוונים של אפור זה בכלל מושג לתאר חיים וניליים. לפניך היו לי חיים "וניליים" צפויים ורגילים לחלוטין, ואז הכרתי אותך ובתקופה כל כך קצרה הכנסת לי כל כך הרבה צבע והרפתקאות לחיים. עכשיו אני חיה חמישים גוונים של צבע.

 

לפני 6 חודשים. שני, 4 במרץ 2019, בשעה 12:28

האמת פחדתי ממש לפני הסשן...פחדתי שאכאב ולא אוכל לספוג, שאסוג מהר מידי לצהוב או אדום, שאאכזב אותך ואת עצמי...אבל טעיתי.

כן, היה כואב. אפילו מאד...אבל היית שם איתי. ודאגת לי, נתת לי להתאושש והיית קשוב.

אני זוכרת שהמספר היה 140, ואז היתה הרבה שעווה חמה, אבל אני לא ממש בטוחה בסדר הכרונולוגי של הדברים... השעווה שרפה כל כך אבל הזכרתי לעצמי כל רגע שזו לא פעם ראשונה, שזה כואב רק לכמה שניות (ארוכות מאד) ובסוף זה אפילו לא משאיר סימן. כשהתחלת לטפטף במעגלים, כשהטיפה הבאה באה עוד לפני שהאחרונה הספיקה להתקרר, זו הייתה נק' השבירה הראשונה באותו ערב...

כשסיימת עם השעווה משכת אותי לספה, כרבלת אותי ואמרת לי שהייתי טובה, שלא היה קל ושאתה גאה בי. ניסיתי לאסוף את עצמי ולחשתי לך בקול שבור שאני יכולה עוד.

אני חושבת שזו פעם ראשונה שהגעתי למה שנקרא "סאב-ספייס". אני לא יודעת להגיד אם זה מהאלכוהול והוויד או ההורמונים שהמוח שיחרר (כנראה השילוב של שניהם), אבל לאט לאט שקעתי עמוק. הייתי על הברכיים על הספה, שאר הגוף נתמך ברגל וביד שלך שמחזיקה אוצי שלא אתמוטט. האצבעות שלך חפרו ברטיבות שלי...הרגשתי את השרירים מרפים, אני מנסה אבל כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר והכל קצת מטושטש...כאילו הגוף...נכנע...

הורדת אותי להאמבל וזיינת אותי מאחור. אני חושבת שגם הרגע הספציפי הזה היה בגדר פעם ראשונה בשבילי. זו לא הפעם הראשונה שאתה מזיין אותי מאוחר, אבל הפעולה הזאת בשבילי תמיד מלווה בכל כך הרבה רעש לבן ומחשבות על עצמי. בזמן שאני נכנסת לתנוחה עד שאתה נכנס ועד שהחור מסתגל (אם בכלל), המוח שלי טס על 200 קמ"ש, הגוף מעביר הילוכים בין פאניקה, התרגשות, חרדה, כאב, עונג וחוזר חלילה, לא בהכרח בסדר הזה.

אבל לא הפעם. הפעם, צייתי בלי לחשוב; לגמרי שם בשבילך, לשימושך, חסרת מודעות עצמית לחלוטין. הגוף מונע מהפקודות שלך, המוח כבוי, כבר לא עסוק בעצמו. לאט לאט אני מצליחה לשייך את המילים "התמסרות, צייתנות, כניעה" לסיטואציות בנינו, מתחילה קצת לקבל צורה.

***

הגענו ל190 ורגע אחרי אני במקלחת על 4 עם הישבן אליך. לא לגמרי מודעת למה שקורה, הרגשתי זרם חם עוטף אותי. לקח לי כמה שניות לעכל את הסיטואציה, רק כשלקחתי שאיפה מהאף והרחתי את השתן הבנתי שבכלל לא פתחת את הדוש והנוזל הנעים שזורם עלי הוא שתן ולא מים. 

למזלי הייתי כל כך אאוט שפסחתי על השוק הראשוני מהסיטואציה ופשוט הייתי. לא כל כך ידעתי מה זה אומר, אבל הייתה לי הרגשה שזה סוג של אבן דרך, שקורה כאן משהו חשוב, אז שמחתי. כשסיימת לסמן אותי עטפת את צווארי עם ידך, נישקת אותי ארוכות ולחשת "את שלי, עכשיו יותר מתמיד".

לפני 6 חודשים. חמישי, 28 בפברואר 2019, בשעה 21:21

מבין כל הפעמים שבהם נלקחה ממני יכולת כלשהי, בין אם זה להיות באזיקים או כשאתה עוצר לי את הנשימה, אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי חסרת אונים הייתה עם הגאג.

דווקא האביזר הקטן הזה, שאפילו לא הצריך ממך לגעת בי, גרם לי להרגיש הכי חסרת אונים עד כה.

עד עכשיו אהבתי את האזיקים, אפילו כשאתה חוסם לי את הנשימה והמחנק משתלט...אבל בגאג לא מצאתי שום הנאה.

ישבתי על הרצפה מתוסכלת ונוזלת, חוטי רוק וריר יוצאים מפי ונדבקים לכל דבר ברדיוס של 15 ס"מ ממני כמו קורי עכביש. זה הכי נמוך שהרגשתי עד עכשיו. אני מנסה לתת לך את המבט הכי מסכן, פאתטי ומעורר רחמים שלי כדי שתסכים להוריד את המחסום פה הנוראי הזה, וכלום.

אבל במקום זה אתה מרשה לי לרכב עליך, ואומר לי

"את יפה.

גם עם הרוק, והשיער והכל מרוח לך,

ככה אני אוהב אותך

מלוכלכת.

את המלוכלכת שלי."

ואני נוזלת, מהכוס, מהפה, נלחמת עם הירכיים המנוונות שלי שימשיכו לדהור עליך כי אתה כל כך נעים לי בפנים...ולא מבינה איך אתה מסוגל להגיד לי שככה אני יפה. לא מסוגלת להבין את האלמנט המושך בסיטואציה. אני בקושי מאמינה לך כשאתה אומר לי שאני יפה בסיטואציה שבה אני עוד איכשהו אסופה ויבשה (במקומות הנכונים), אז ככה?

ואתה צודק. אמרת לי ושתקתי כי הייתי נבוכה אבל לגמרי הייתי מרוכזת בעצמי. עסוקה באיך אני נראית, ברוק המגעיל שנוזל על כולי, נדבק לי לשיער ולידיים ומשאיר שובל של ריר כאילו אני הספיידרמן של החלזונות. איכס. ואני רק משתנקת, אומללה ונגעלת מעצמי, מתוסכלת מחוסר היכולת לעשות פעולה כל כך פשוטה של בליעת רוק, ומי בכלל היה מאמין שכל כך הרבה רוק יוצא לי מהפה בזמן קצר כל כך?!

אז סליחה אדוני, שלא הצלחתי לשם את עצמי בצד, אחרי שהשקעת בי כל כך הרבה. אני אשתדל חזק יותר לפעם הבאה, להיות שם רק בשבילך.

 

 

לפני 7 חודשים. שישי, 25 בינואר 2019, בשעה 09:40

זה קטע של מילים, לא מאחורי כולן מסתתרת משמעות עמוקה; יש כאלה שנזרקות ריקות באוויר מבלי משים, כאלה עם משמעות הפוכה ואחרות שנאמרות במחשבה על מושא אחר בכלל...אבל לכולן יש סיבה.
כשהן נאמרות עם כוונה, לפעמים הן כמעט מוחשיות; שורטות, מחממות, מחשמלות, מכאיבות ומלטפות.

אתמול כשעמדתי עירומה באמצע החדר התהלכת סביבי, בחנת אותי. איפשהו בין מטר סתירות לנשיקות רכות הפסקתי לנשום. נאלמתי וקפאתי דום. צעדת לאט ואמרת לי מילים שקטות ששלחו בי צמרמורות...הלוואי והייתי זוכרת אותן כמו שאני זוכרת את הרגשת העלבון מהסתירות, הרוך בנשיקה והקיפאון שבניהם.
המילים שלך טפטפו, חלחלו ושקעו.

ואני צמאה לעוד...

 

#דמיינו גיף של טיפות בסלו מושן

לפני 8 חודשים. ראשון, 13 בינואר 2019, בשעה 00:13

21:27

פתחי את היין, שישאר פתוח עד שאגיע. שינשום קצת

כשתסיימי לסדר, להתקלח ולהתכונן, תשלחי לי הודעה ותמתיני להוראות.

 

22:44

שימי את הפלאג על השולחן, מוכן לשימוש תנוחי וחכי להוראות נוספות.

ידעתי שנשתמש בו, ובכל זאת ישבתי באי נוחות כשאני מרגישה את הפלאג כאילו נועץ בי מבטים מזווית העין.

 

23:17

מזגי שתי כוסות יין וכנסי לתנוחת humble, בעיניים עצומות. תשאירי את הדלת לא נעולה שאוכל להכנס. כשאכנס את לא מדברת ולא פונה אליי.

האמת זה מצחיק, כמה שעות לפני שהגעת דמיינתי לעצמי את הסיטואציה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה באמת יקרה. דמיינתי אותך מבקש ממני לחכות בתנוחה הזו, קרוב לחצי שעה ובזמן הזה מסיבה לא ברורה השקט הרועם מציף אותי ואני מתחילה לבכות. בפועל חיכיתי לך אולי רבע שעה (שעדיין הרגישה כמו חצי שעה), קצת השתעממתי ובעיקר חשבתי על כמה קרה הרצפה מתחת לידיים שלי וכמה קרוב אני יכולה להצטנף ליד הרדיאטור מבלי ממש לחבק אותו. מידי פעם תהיתי כיצד אני נראית מהזוית שתפגוש אותי בה.

אני לא יודעת אם זה בגלל שהגעת עם כאב ראש, אם בגלל שלא צייתתי לך או סתם כי התחשק לך, אבל המפגש הראשוני היה די צונן. נכנס בדלת בשקט, שמעתי אותך מניח את התיקים בכניסה וצועד לאט מסביבי. התכופפת לידי וליטפת אותי, עובר בעדינות על כל איבר. לאחר כמה דקות התרוממת והתחלת להצליף בי עם הפלוגר. זה הרגיש כאילו פרופלור מניע את הפלוגר, ההצלפות היו קצרות חדות וצורבות, ונחתו בעיקר על הכוס ובקרבתו.

תוך חצי דקה בערך התחלתי ליילל וברחתי עם הגוף קדימה להתחמק מטווח הפגיעה של הפלוגר. החזרת אותי למקום ואחרי עוד כמה שניות (\דקות\נצח) פתאום שמתי לב שהכאב נהפך לקצת עמום. הנחתי שאלו אנדורפינים שבאו לעזרת חבר והצלחתי לעמוד במקום עוד כמה שניות מבלי לזוז.

כשסיימתי את החלק הזה של קבלת הפנים, חשבתי לעצמי ברוב תמימותי שזה היה ה"עונש" על כך שלא מילאתי פקודה שלך במלואה, אז כששאלת אותי כמה לדעתי מגיע לי על אי הציות שלי התבאסתי כפליים בזמן שניסיתי לחשוב על מספר שירצה אותך. הסכמת ל30. בחרת בשוט רכיבה.

 

מאוחר יותר בלילה

שכחתי לקנות קולה אז כ"עונש" יצאנו לחפש תחנת דלק פתוחה בקרבת מקום, כשאני עם אזיקים ופלאג בתחת, רוטנת ומתנשפת כל הדרך.

היינו בדרך לאוטו בחזרה מתחנת הדלק כשהחלטת שאתה חוזר לעשן. חזרת לתחנת הדלק ונכנסת למן חדר עישון שכזה, התיישבת בשולחן עם הסיגריה ופתחת בשיחה עם בחור צעיר שישב מולך.

עמדתי ליד האוטו וצפיתי בך מתרחק ונכנס לעשן. רציתי להראות נוכחות ולקבל צומי ןכנראה שהייתי די אמיצה כי ניגשתי אליך עם האזיקים גלויים ומחוברים, הושטתי ידיים לפנים ושאלתי אם אפשר להוריד אותם.

הסתכלת עליי לרגע, שוקל את העניין ובסוף נעתרת לבקשתי ופתחת אותם. בזמן שהתרת אותם הישרתי מבט לבחור שדיבר איתך לפני רגע. הוא היה בהלם גמור וצפה במתרחש עם פה פעור.

ברגע שתפסתי את מבטו קרצתי אליו בחצי חיוך, שפשפתי את מפרקי ידיי והתיישבתי לידך בנחת, כאילו בכלל לא תקוע לי פלאג בתחת.

***

ככה דמיינתי לעצמי שאגיב כשהיינו בדרך לחנות.

בפועל את מה שכתבתי למעלה בעצם חלמתי ביום שאחרי, ובאותו הרגע בכלל שקשקתי מפחד שמישהו יראה אותי עם האזיקים או שהפלאג יעוף ממני בקול פקיקה, כמו פקק של בקבוק שמפניה.

בפועל הסתרתי את האזיקים עם המעיל שלבשתי עד כמה שניתן, משתעשעת ברעיון של לעשות סצנת חטיפה אם מישהו במקרה יראה את האזיקים.

בפועל לא הייתי אמיצה. אני יודעת שהסיטואציה כנראה תחזור על עצמה, אני יודעת שאף אחד לא מכיר אותי, אני לא אראה אף אחד מהם שוב, אבל הרעיון של להיות בדיחה מהלכת פשוט קובר כל שמץ של אומץ שיכולתי לנסות לאזור.

 

עוד יותר מאוחר בלילה

רציתי ממש לגעת בך. יותר מזה רציתי שתיגע בי, אבל משזה לא קרה הייתי מוכנה לבלועאת האגו וליזום מגע. 

"אפשר לגעת בך?"

-"לא. נעשה עסקה. 50 הצלפות ותוכלי לגעת בי כמה שתרצי."

שקלתי את זה ממש מהר. שרדתי את ה30 והרגשתי שאני מסוגלת. "סגור".

 

לקראת הסוף הרגשתי את הדמעות גואות בי, אבל הצלחתי לעצור את עצמי. הרגשתי מסוחררת מהיין ומהכאב והקול שלי נשמע כאילו הוא בכלל לא שלי, נשמע אי שם רחוק ממני.

הגעתי ל50, שאלת אם אני מסוגלת לקבל עוד אחת בשבילך. ספרתי 51. ואז 52. 53, 54, 55. זהו, הרגשתי את הרגליים שלי בקושי מחזיקות אותי ונשענתי עליך עם הגוף בזמן שהובלת אותי מספר צעדים עד לשטיח, שהרגיש כאילו הוא במרחק קילומטר ממני.

עמדנו ביחד, אתה מאחורי, אימצת אותי אליך בחיבוק. הרגשתי כמו ביצת פסחא, מקושטת ריקה וקלה שאפשר לערסל ביד או למעוך בתנועה אחת. הסברת לי שהדבר הכי קשה שאולי אצטרך להתמודד איתו זה להתרוקן בפניך. הסברת לי את הסיבה. הזדעזעתי מהמחשבה על הסיטואציה ומצד שני גם הצלחתי לראות את היופי שבדבר. הרגשתי כמה דמעות חמות זולגות\בורחות מעיניי.

 

***

למחרת היום אני כבר מקללת אותך בכל פעם שאני מנסה להתיישב או להסתובב במיטה. התחת שלי מציג "50 גוונים של אדום וסגול" ואני מתבאסת שהמצלמה של הפלאפון שלי גרועה כל כך ולא מצליחה לתפוס את הסגול עמוק שנוצר על הלחי הימנית. 

שלחתי לך תמונה של מעשה ידיך. מזכרת ספק לי ספק לך.

-"מכובד מאד.. גאה בך גורה קטנה 😘"

 

לפני 8 חודשים. שני, 24 בדצמבר 2018, בשעה 22:07

 

זה מעניין איך שבני אדם נמשכים דווקא להפכים. יין ויאנג, חמוץ מתוק, שולט נשלט.

 

אנחנו גם אוהבים דברים שמחוץ להישג ידנו. לפעמים זה מרגיש כמו חוק מרפי, הוא ירצה אותה דווקא כשהוא לא יכול לקבל אותה, היא רוצה דווקא את האחד שהיא לא יכולה לקבל.

אני חושבת שבגלל שאנחנו יודעים שזה עובד, בין אם נרצה להודות בכך או לא, התפתח המושג "קשה להשגה". הפליי-בוק של עולם הדייטינג, חוקים לא כתובים שנהיו לנורמות חברתיות שנויות במחלוקת. 

חוקים כמו לא לשלוח הודעה ראשון, לא לענות מיד, לתת לצד השני להתבשל קצת, בקיצור לגרום לצד השני לחזר. אבל מה קורה כששניהם משחקים את המשחק הזה? נוצר מן דיאלוג מאד מסויג שבו כל אחד צריך לתת טעימה קטנה ואז לסגת אחורה, כדי שיישאר טעם של עוד.

 

המשחק הזה ממשיך עד הרגע שבו האיזון מופר. במקרה הטוב - בני הזוג יכירו ברצון הדדי לזנוח גינוני היכרות טקסיים ויאפשר אחד לשני היכרות מעמיקה וכנה, במקרה הרע אחד מהצדדים או שניהם יאבדו עניין וכל אחד ימשיך לדרכו.

 

למה דווקא הוא\היא? למה דווקא בשביל בן אדם אחד אנחנו מתאמצים להישאר עם משקפיים ורודים ובשביל אחר אנחנו לא טורחים למצוא עניין או להשאיר שביל פירורים? למה דווקא ההוא שאנחנו לא יכולים להשיג לא יוצא לנו מהראש? מעבר לסיבות ברורות של התאמה אינדיווידואלית, אני מאמינה שיש גם את נושא ה"משחק". הסיבה שדווקא ההוא, שגורם לנו להתאמץ, לא יוצא לנו מהראש.

 

ע"פ הגדרה - דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל.

 

בסיטואציה מעולם הדייטינג- בחורה גורמת לגבר לחזר אחריה, משחקת "קשה להשגה". לכאורה אין סיבה למה היא מיוחדת על פני כל השאר, אבל כדי לגשר על הפער בין המעשים (החיזור) לבין המחשבות (למה בכלל היא שווה את זה), הגבר כופה על המחשבה להתאים את עצמה כדי להשלים את הפער ובעצם משכנע את עצמו להאמין, בצדק או שלא, שהמרדף שווה את זה.

 

איך הפער הזה מתמלא? זוכרים את המפגשים האחרונים עם אותו בן אדם בצורה יותר נוחה לנו, מנסים להתעלם, באופן מודע או בלתי מודע, מהדברים שלא מצאו חן בעניינו, ובמקביל גם מנסים להשאיר פירורים, להמשיך לעורר עניין במידה מתונה ומבוקרת.

 

בזמן הביניים הזה כל עוד "המשחק" נמשך, נוצרת מן אופוריה, אידיאליזציה אחד של השני, זיכרון סלקטיבי.

כמו כשזוכרים בעיקר את החלקים הטובים בילדות, מהאקס, מהחברים שהתרחקנו מהם. אנחנו מעצבים את מציאות העבר כדי שיהיה לנו יותר קל להמשיך בדרך שבחרנו בה. או אז אנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו "למה אני נמשכת דווקא אליו", "למה נפרדתי ממנו?" או "למה אני כבר לא בקשר איתה\ו".

 

מן לולאה רקורסיבית של סיבה ותוצאה...