בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

Welcome to my Dark side

לפני שבועיים. שני, 4 במרץ 2019, בשעה 12:28

האמת פחדתי ממש לפני הסשן...פחדתי שאכאב ולא אוכל לספוג, שאסוג מהר מידי לצהוב או אדום, שאאכזב אותך ואת עצמי...אבל טעיתי.

כן, היה כואב. אפילו מאד...אבל היית שם איתי. ודאגת לי, נתת לי להתאושש והיית קשוב.

אני זוכרת שהמספר היה 140, ואז היתה הרבה שעווה חמה, אבל אני לא ממש בטוחה בסדר הכרונולוגי של הדברים... השעווה שרפה כל כך אבל הזכרתי לעצמי כל רגע שזו לא פעם ראשונה, שזה כואב רק לכמה שניות (ארוכות מאד) ובסוף זה אפילו לא משאיר סימן. כשהתחלת לטפטף במעגלים, כשהטיפה הבאה באה עוד לפני שהאחרונה הספיקה להתקרר, זו הייתה נק' השבירה הראשונה באותו ערב...

כשסיימת עם השעווה משכת אותי לספה, כרבלת אותי ואמרת לי שהייתי טובה, שלא היה קל ושאתה גאה בי. ניסיתי לאסוף את עצמי ולחשתי לך בקול שבור שאני יכולה עוד.

אני חושבת שזו פעם ראשונה שהגעתי למה שנקרא "סאב-ספייס". אני לא יודעת להגיד אם זה מהאלכוהול והוויד או ההורמונים שהמוח שיחרר (כנראה השילוב של שניהם), אבל לאט לאט שקעתי עמוק. הייתי על הברכיים על הספה, שאר הגוף נתמך ברגל וביד שלך שמחזיקה אוצי שלא אתמוטט. האצבעות שלך חפרו ברטיבות שלי...הרגשתי את השרירים מרפים, אני מנסה אבל כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר והכל קצת מטושטש...כאילו הגוף...נכנע...

הורדת אותי להאמבל וזיינת אותי מאחור. אני חושבת שגם הרגע הספציפי הזה היה בגדר פעם ראשונה בשבילי. זו לא הפעם הראשונה שאתה מזיין אותי מאוחר, אבל הפעולה הזאת בשבילי תמיד מלווה בכל כך הרבה רעש לבן ומחשבות על עצמי. בזמן שאני נכנסת לתנוחה עד שאתה נכנס ועד שהחור מסתגל (אם בכלל), המוח שלי טס על 200 קמ"ש, הגוף מעביר הילוכים בין פאניקה, התרגשות, חרדה, כאב, עונג וחוזר חלילה, לא בהכרח בסדר הזה.

אבל לא הפעם. הפעם, צייתי בלי לחשוב; לגמרי שם בשבילך, לשימושך, חסרת מודעות עצמית לחלוטין. הגוף מונע מהפקודות שלך, המוח כבוי, כבר לא עסוק בעצמו. לאט לאט אני מצליחה לשייך את המילים "התמסרות, צייתנות, כניעה" לסיטואציות בנינו, מתחילה קצת לקבל צורה.

***

הגענו ל190 ורגע אחרי אני במקלחת על 4 עם הישבן אליך. לא לגמרי מודעת למה שקורה, הרגשתי זרם חם עוטף אותי. לקח לי כמה שניות לעכל את הסיטואציה, רק כשלקחתי שאיפה מהאף והרחתי את השתן הבנתי שבכלל לא פתחת את הדוש והנוזל הנעים שזורם עלי הוא שתן ולא מים. 

למזלי הייתי כל כך אאוט שפסחתי על השוק הראשוני מהסיטואציה ופשוט הייתי. לא כל כך ידעתי מה זה אומר, אבל הייתה לי הרגשה שזה סוג של אבן דרך, שקורה כאן משהו חשוב, אז שמחתי. כשסיימת לסמן אותי עטפת את צווארי עם ידך, נישקת אותי ארוכות ולחשת "את שלי, עכשיו יותר מתמיד".

לפני שבועיים. חמישי, 28 בפברואר 2019, בשעה 21:21

מבין כל הפעמים שבהם נלקחה ממני יכולת כלשהי, בין אם זה להיות באזיקים או כשאתה עוצר לי את הנשימה, אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי חסרת אונים הייתה עם הגאג.

דווקא האביזר הקטן הזה, שאפילו לא הצריך ממך לגעת בי, גרם לי להרגיש הכי חסרת אונים עד כה.

עד עכשיו אהבתי את האזיקים, אפילו כשאתה חוסם לי את הנשימה והמחנק משתלט...אבל בגאג לא מצאתי שום הנאה.

ישבתי על הרצפה מתוסכלת ונוזלת, חוטי רוק וריר יוצאים מפי ונדבקים לכל דבר ברדיוס של 15 ס"מ ממני כמו קורי עכביש. זה הכי נמוך שהרגשתי עד עכשיו. אני מנסה לתת לך את המבט הכי מסכן, פאתטי ומעורר רחמים שלי כדי שתסכים להוריד את המחסום פה הנוראי הזה, וכלום.

אבל במקום זה אתה מרשה לי לרכב עליך, ואומר לי

"את יפה.

גם עם הרוק, והשיער והכל מרוח לך,

ככה אני אוהב אותך

מלוכלכת.

את המלוכלכת שלי."

ואני נוזלת, מהכוס, מהפה, נלחמת עם הירכיים המנוונות שלי שימשיכו לדהור עליך כי אתה כל כך נעים לי בפנים...ולא מבינה איך אתה מסוגל להגיד לי שככה אני יפה. לא מסוגלת להבין את האלמנט המושך בסיטואציה. אני בקושי מאמינה לך כשאתה אומר לי שאני יפה בסיטואציה שבה אני עוד איכשהו אסופה ויבשה (במקומות הנכונים), אז ככה?

ואתה צודק. אמרת לי ושתקתי כי הייתי נבוכה אבל לגמרי הייתי מרוכזת בעצמי. עסוקה באיך אני נראית, ברוק המגעיל שנוזל על כולי, נדבק לי לשיער ולידיים ומשאיר שובל של ריר כאילו אני הספיידרמן של החלזונות. איכס. ואני רק משתנקת, אומללה ונגעלת מעצמי, מתוסכלת מחוסר היכולת לעשות פעולה כל כך פשוטה של בליעת רוק, ומי בכלל היה מאמין שכל כך הרבה רוק יוצא לי מהפה בזמן קצר כל כך?!

אז סליחה אדוני, שלא הצלחתי לשם את עצמי בצד, אחרי שהשקעת בי כל כך הרבה. אני אשתדל חזק יותר לפעם הבאה, להיות שם רק בשבילך.

 

 

לפני חודש. שישי, 25 בינואר 2019, בשעה 09:40

זה קטע של מילים, לא מאחורי כולן מסתתרת משמעות עמוקה; יש כאלה שנזרקות ריקות באוויר מבלי משים, כאלה עם משמעות הפוכה ואחרות שנאמרות במחשבה על מושא אחר בכלל...אבל לכולן יש סיבה.
כשהן נאמרות עם כוונה, לפעמים הן כמעט מוחשיות; שורטות, מחממות, מחשמלות, מכאיבות ומלטפות.

אתמול כשעמדתי עירומה באמצע החדר התהלכת סביבי, בחנת אותי. איפשהו בין מטר סתירות לנשיקות רכות הפסקתי לנשום. נאלמתי וקפאתי דום. צעדת לאט ואמרת לי מילים שקטות ששלחו בי צמרמורות...הלוואי והייתי זוכרת אותן כמו שאני זוכרת את הרגשת העלבון מהסתירות, הרוך בנשיקה והקיפאון שבניהם.
המילים שלך טפטפו, חלחלו ושקעו.

ואני צמאה לעוד...

 

#דמיינו גיף של טיפות בסלו מושן

לפני חודשיים. ראשון, 13 בינואר 2019, בשעה 00:13

21:27

פתחי את היין, שישאר פתוח עד שאגיע. שינשום קצת

כשתסיימי לסדר, להתקלח ולהתכונן, תשלחי לי הודעה ותמתיני להוראות.

 

22:44

שימי את הפלאג על השולחן, מוכן לשימוש תנוחי וחכי להוראות נוספות.

ידעתי שנשתמש בו, ובכל זאת ישבתי באי נוחות כשאני מרגישה את הפלאג כאילו נועץ בי מבטים מזווית העין.

 

23:17

מזגי שתי כוסות יין וכנסי לתנוחת humble, בעיניים עצומות. תשאירי את הדלת לא נעולה שאוכל להכנס. כשאכנס את לא מדברת ולא פונה אליי.

האמת זה מצחיק, כמה שעות לפני שהגעת דמיינתי לעצמי את הסיטואציה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה באמת יקרה. דמיינתי אותך מבקש ממני לחכות בתנוחה הזו, קרוב לחצי שעה ובזמן הזה מסיבה לא ברורה השקט הרועם מציף אותי ואני מתחילה לבכות. בפועל חיכיתי לך אולי רבע שעה (שעדיין הרגישה כמו חצי שעה), קצת השתעממתי ובעיקר חשבתי על כמה קרה הרצפה מתחת לידיים שלי וכמה קרוב אני יכולה להצטנף ליד הרדיאטור מבלי ממש לחבק אותו. מידי פעם תהיתי כיצד אני נראית מהזוית שתפגוש אותי בה.

אני לא יודעת אם זה בגלל שהגעת עם כאב ראש, אם בגלל שלא צייתתי לך או סתם כי התחשק לך, אבל המפגש הראשוני היה די צונן. נכנס בדלת בשקט, שמעתי אותך מניח את התיקים בכניסה וצועד לאט מסביבי. התכופפת לידי וליטפת אותי, עובר בעדינות על כל איבר. לאחר כמה דקות התרוממת והתחלת להצליף בי עם הפלוגר. זה הרגיש כאילו פרופלור מניע את הפלוגר, ההצלפות היו קצרות חדות וצורבות, ונחתו בעיקר על הכוס ובקרבתו.

תוך חצי דקה בערך התחלתי ליילל וברחתי עם הגוף קדימה להתחמק מטווח הפגיעה של הפלוגר. החזרת אותי למקום ואחרי עוד כמה שניות (\דקות\נצח) פתאום שמתי לב שהכאב נהפך לקצת עמום. הנחתי שאלו אנדורפינים שבאו לעזרת חבר והצלחתי לעמוד במקום עוד כמה שניות מבלי לזוז.

כשסיימתי את החלק הזה של קבלת הפנים, חשבתי לעצמי ברוב תמימותי שזה היה ה"עונש" על כך שלא מילאתי פקודה שלך במלואה, אז כששאלת אותי כמה לדעתי מגיע לי על אי הציות שלי התבאסתי כפליים בזמן שניסיתי לחשוב על מספר שירצה אותך. הסכמת ל30. בחרת בשוט רכיבה.

 

מאוחר יותר בלילה

שכחתי לקנות קולה אז כ"עונש" יצאנו לחפש תחנת דלק פתוחה בקרבת מקום, כשאני עם אזיקים ופלאג בתחת, רוטנת ומתנשפת כל הדרך.

היינו בדרך לאוטו בחזרה מתחנת הדלק כשהחלטת שאתה חוזר לעשן. חזרת לתחנת הדלק ונכנסת למן חדר עישון שכזה, התיישבת בשולחן עם הסיגריה ופתחת בשיחה עם בחור צעיר שישב מולך.

עמדתי ליד האוטו וצפיתי בך מתרחק ונכנס לעשן. רציתי להראות נוכחות ולקבל צומי ןכנראה שהייתי די אמיצה כי ניגשתי אליך עם האזיקים גלויים ומחוברים, הושטתי ידיים לפנים ושאלתי אם אפשר להוריד אותם.

הסתכלת עליי לרגע, שוקל את העניין ובסוף נעתרת לבקשתי ופתחת אותם. בזמן שהתרת אותם הישרתי מבט לבחור שדיבר איתך לפני רגע. הוא היה בהלם גמור וצפה במתרחש עם פה פעור.

ברגע שתפסתי את מבטו קרצתי אליו בחצי חיוך, שפשפתי את מפרקי ידיי והתיישבתי לידך בנחת, כאילו בכלל לא תקוע לי פלאג בתחת.

***

ככה דמיינתי לעצמי שאגיב כשהיינו בדרך לחנות.

בפועל את מה שכתבתי למעלה בעצם חלמתי ביום שאחרי, ובאותו הרגע בכלל שקשקתי מפחד שמישהו יראה אותי עם האזיקים או שהפלאג יעוף ממני בקול פקיקה, כמו פקק של בקבוק שמפניה.

בפועל הסתרתי את האזיקים עם המעיל שלבשתי עד כמה שניתן, משתעשעת ברעיון של לעשות סצנת חטיפה אם מישהו במקרה יראה את האזיקים.

בפועל לא הייתי אמיצה. אני יודעת שהסיטואציה כנראה תחזור על עצמה, אני יודעת שאף אחד לא מכיר אותי, אני לא אראה אף אחד מהם שוב, אבל הרעיון של להיות בדיחה מהלכת פשוט קובר כל שמץ של אומץ שיכולתי לנסות לאזור.

 

עוד יותר מאוחר בלילה

רציתי ממש לגעת בך. יותר מזה רציתי שתיגע בי, אבל משזה לא קרה הייתי מוכנה לבלועאת האגו וליזום מגע. 

"אפשר לגעת בך?"

-"לא. נעשה עסקה. 50 הצלפות ותוכלי לגעת בי כמה שתרצי."

שקלתי את זה ממש מהר. שרדתי את ה30 והרגשתי שאני מסוגלת. "סגור".

 

לקראת הסוף הרגשתי את הדמעות גואות בי, אבל הצלחתי לעצור את עצמי. הרגשתי מסוחררת מהיין ומהכאב והקול שלי נשמע כאילו הוא בכלל לא שלי, נשמע אי שם רחוק ממני.

הגעתי ל50, שאלת אם אני מסוגלת לקבל עוד אחת בשבילך. ספרתי 51. ואז 52. 53, 54, 55. זהו, הרגשתי את הרגליים שלי בקושי מחזיקות אותי ונשענתי עליך עם הגוף בזמן שהובלת אותי מספר צעדים עד לשטיח, שהרגיש כאילו הוא במרחק קילומטר ממני.

עמדנו ביחד, אתה מאחורי, אימצת אותי אליך בחיבוק. הרגשתי כמו ביצת פסחא, מקושטת ריקה וקלה שאפשר לערסל ביד או למעוך בתנועה אחת. הסברת לי שהדבר הכי קשה שאולי אצטרך להתמודד איתו זה להתרוקן בפניך. הסברת לי את הסיבה. הזדעזעתי מהמחשבה על הסיטואציה ומצד שני גם הצלחתי לראות את היופי שבדבר. הרגשתי כמה דמעות חמות זולגות\בורחות מעיניי.

 

***

למחרת היום אני כבר מקללת אותך בכל פעם שאני מנסה להתיישב או להסתובב במיטה. התחת שלי מציג "50 גוונים של אדום וסגול" ואני מתבאסת שהמצלמה של הפלאפון שלי גרועה כל כך ולא מצליחה לתפוס את הסגול עמוק שנוצר על הלחי הימנית. 

שלחתי לך תמונה של מעשה ידיך. מזכרת ספק לי ספק לך.

-"מכובד מאד.. גאה בך גורה קטנה 😘"

 

לפני חודשיים. שני, 24 בדצמבר 2018, בשעה 22:07

 

זה מעניין איך שבני אדם נמשכים דווקא להפכים. יין ויאנג, חמוץ מתוק, שולט נשלט.

 

אנחנו גם אוהבים דברים שמחוץ להישג ידנו. לפעמים זה מרגיש כמו חוק מרפי, הוא ירצה אותה דווקא כשהוא לא יכול לקבל אותה, היא רוצה דווקא את האחד שהיא לא יכולה לקבל.

אני חושבת שבגלל שאנחנו יודעים שזה עובד, בין אם נרצה להודות בכך או לא, התפתח המושג "קשה להשגה". הפליי-בוק של עולם הדייטינג, חוקים לא כתובים שנהיו לנורמות חברתיות שנויות במחלוקת. 

חוקים כמו לא לשלוח הודעה ראשון, לא לענות מיד, לתת לצד השני להתבשל קצת, בקיצור לגרום לצד השני לחזר. אבל מה קורה כששניהם משחקים את המשחק הזה? נוצר מן דיאלוג מאד מסויג שבו כל אחד צריך לתת טעימה קטנה ואז לסגת אחורה, כדי שיישאר טעם של עוד.

 

המשחק הזה ממשיך עד הרגע שבו האיזון מופר. במקרה הטוב - בני הזוג יכירו ברצון הדדי לזנוח גינוני היכרות טקסיים ויאפשר אחד לשני היכרות מעמיקה וכנה, במקרה הרע אחד מהצדדים או שניהם יאבדו עניין וכל אחד ימשיך לדרכו.

 

למה דווקא הוא\היא? למה דווקא בשביל בן אדם אחד אנחנו מתאמצים להישאר עם משקפיים ורודים ובשביל אחר אנחנו לא טורחים למצוא עניין או להשאיר שביל פירורים? למה דווקא ההוא שאנחנו לא יכולים להשיג לא יוצא לנו מהראש? מעבר לסיבות ברורות של התאמה אינדיווידואלית, אני מאמינה שיש גם את נושא ה"משחק". הסיבה שדווקא ההוא, שגורם לנו להתאמץ, לא יוצא לנו מהראש.

 

ע"פ הגדרה - דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל.

 

בסיטואציה מעולם הדייטינג- בחורה גורמת לגבר לחזר אחריה, משחקת "קשה להשגה". לכאורה אין סיבה למה היא מיוחדת על פני כל השאר, אבל כדי לגשר על הפער בין המעשים (החיזור) לבין המחשבות (למה בכלל היא שווה את זה), הגבר כופה על המחשבה להתאים את עצמה כדי להשלים את הפער ובעצם משכנע את עצמו להאמין, בצדק או שלא, שהמרדף שווה את זה.

 

איך הפער הזה מתמלא? זוכרים את המפגשים האחרונים עם אותו בן אדם בצורה יותר נוחה לנו, מנסים להתעלם, באופן מודע או בלתי מודע, מהדברים שלא מצאו חן בעניינו, ובמקביל גם מנסים להשאיר פירורים, להמשיך לעורר עניין במידה מתונה ומבוקרת.

 

בזמן הביניים הזה כל עוד "המשחק" נמשך, נוצרת מן אופוריה, אידיאליזציה אחד של השני, זיכרון סלקטיבי.

כמו כשזוכרים בעיקר את החלקים הטובים בילדות, מהאקס, מהחברים שהתרחקנו מהם. אנחנו מעצבים את מציאות העבר כדי שיהיה לנו יותר קל להמשיך בדרך שבחרנו בה. או אז אנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו "למה אני נמשכת דווקא אליו", "למה נפרדתי ממנו?" או "למה אני כבר לא בקשר איתה\ו".

 

מן לולאה רקורסיבית של סיבה ותוצאה...

 

 

 

לפני 3 חודשים. ראשון, 9 בדצמבר 2018, בשעה 04:21

 

 גבולות יכולים להיות דבר שנועדנו לפרוץ

כמו חומות שטחים שרוצים לכבוש

תודעה שרוצים להרחיב

שיאים חדשים ששואפים לשבור

 

לעלות הכי גבוה שאפשר 

לזהות מטרות, לסמן יעדים

צריך לרכז מאמצים

לפעמים לבד,לפעמים יד ביד

להסתער בכל הכוח

להשתמש בכל תא אפור במוח

כדי שכשנעצור לנוח

ונעיף מבט אחורה

נראה את הדגלים שתקענו, עומדים גאים

וננשום לרווחה.

 

 

ולפעמים גבולות הם דבר שנועד להגן

להישאר איתן

כמו מבצר.

ששום דבר לא יברח

שום דבר לא יחדור

ואם כן, זה רק דרך הכניסה הראשית 

באישור מותנה מראש

ובליווי צמוד.

 

ואם וחלילה משהו פרץ פנימה

צריך לעשות הערכה מחדש

לאטום חורים

ולוודא שאין עוד סדקים.

 

 

לפני 3 חודשים. שלישי, 27 בנובמבר 2018, בשעה 01:31

לפני כמה ימים עברתי ליד זוג קשישים שדידו ביחד על הליכון אחד. באותו רגע פשוט נמסתי...אפילו צילמתי אותם בחטף מרוב שהתענגתי על הרגע הבנאלי הזה.
אני רוצה להגיד שאני לא יודעת מה כל כך ריגש אותי (סה''כ זוג זקנים הולכים לאיטם) אבל היום זה כבר לא מרגיש כמו הדבר הכי טריוויאלי בעולם.
אחוז הגירושים הוא כל כך כל כך גבוה...כל זוג שלישי מתרגש, ע"פ הסטטיסטיקות.

אני תוהה אם היום למצוא בן זוג להזדקן איתו ככה זה עדיין דבר לגיטימי לשאוף אליו.
כאשר רוב ההיכרויות היום נעשות דרך אפליקציות ורשתות למינהן, אנשים תמיד תוהים אם הם יוכלו להשיג יותר; יום חכם, יותר יפה, יותר שרירי, יותר עמיד, יותר מצחיק, יותר רומנטי, יותר מאהב, יותר יותר יותר.
אנשים מפחדים להתקבע, להתחייב, חס וחלילה שלא יפספסו מישהו\י עם אחוז התאמה גבוה יותר.

אני יודעת מה אני רוצה מגבר כבן זוג מבחינת אופי, שיח, מראה, אורח חיים, ערכים, מיניות(בבקשה אלוהים שלא יהיה ונילי)... מה הסיכוי להכיר מישהו כזה? ושיכוון לקשר רציני? וגם אם מצאתי בן אדם כזה, מה הסיכוי שירצה אותי חזרה?!

אני צעירה מספיק כדי להיות אופטימית כרגע, אבל מתחילה לתהות אם אני סתם נאיבית...

 

 

לפני 4 חודשים. שבת, 17 בנובמבר 2018, בשעה 22:54

אתמול פרקתי ארגז ומצאתי ציטוט מלפני שנים ששמרתי לעצמי כי הוא מצא חן בעיני:

 

לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש

לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן

ליצור קשר זה להסתכן במעורבות

להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בלחשוף את עצמך

לאהוב זה להסתכן בלאהוב ללא תמורה

להראות חזק זה להסתכן בלהראות חולשה

לעשות זה להסתכן בלהיכשל

לחיות זה להסתכן בלמות

אך הסכנה הגדולה בחיים היא לא לסכן דבר

ומעצם כך,

גם לא באמת לחיות.

 

את שתי השורות המודגשות אני הוספתי, כי המקורית האחרונה נשמעה לי קלישאתית מידי וריקנית.

אני מתחברת לשורות האלה, לפחות לחלקן. אני כנראה לא מוכנה לסכן חלק מהדברים ככה בגלוי, אבל אולי כאן, בחסות האנונימיות, זה בסדר. בייביסטפס, נכון?

 

כותבת כאן כי בכל זאת צריכה לפרוק ולשתף... אולי אם אכתוב את המחשבות אצליח לנסוח בהן שמץ הגיון;

השורות ישליטו סדר, והסדר יתן לי שקט.

 

 

לפני 4 חודשים. חמישי, 15 בנובמבר 2018, בשעה 12:20

החלטתי ללבוש היום חצאית. כי נמאס לי מהמדים של העבודה ומתחשק לי משהו נשי יותר מסקיני ג'ינס. יש לי בערך שתי חצאיות, אחת מחויטת מידי לאוניברסיטה והשניה שכבה בארון זמן מה, קצת התכווצה. לבשתי אותה בכל זאת.. אני אוהבת את איך שהיא יושבת עליי. בן זוגי לשעבר לא הסכים לי ללבוש אותה כי היא הייתה קצרה מידי לטעמו, אבל היה לי קשה להיפרד ממנה. שחורה, צמודה במותן, קצת גבוהה, מדגישה את המתניים הצרים, ונפתחת בהדרגה כשהיא מדגישה את הקימור שנוצר מהגב לישבן... פשוטה.

ביום שאחרי עוד יכולתי לספור את הספנקים מהשוט, הוא השאיר סימן ברור שלא מותיר מקום לדמיון וטעויות...1, 2, 3...בערך 6 מזכרות. זה היה המפגש הראשון שלי איתו וזעקתי צהוב ממש בהתחלה. אף פעם לא נתקלתי בסוג כזה של כאב, חד וצורב. אבל הכאב מתנדף מהר...והיום הסימנים כבר כמעט ונעלמו.

פתאום במראה אני שמה לב שמתחת לקו של החצאית במקום נראה לעין, מבצבץ סימן, קו לבן מסותת מוקף בשני פסים אדומים כחולים לאורכו. חייכתי לעצמי. הסוד הקטן שלי... 

***

באחת השיחות הראשונות שלנו, עוד לפני שנפגשנו, הוא אמר ''גם כשתרצי להאיץ, שזה בדר''כ קורה בפעם הראשונה, אני אשלוט בקצב ...'' והאמת זילזלתי. וגם לא רציתי שזה יהיה נכון, הרי אני לא רואה את עצמי כמזוכיסטית. אבל עכשיו אני מבינה...

כמה חיכיתי למשהו בלי לדעת למה. ועכשיו שאני יודעת...אין דרך חזרה. 

מעולם לא תיארתי לעצמי כמה מועצם יהיה המגע של צעיף משי או רפרפוף אצבעות, אחרי מפגש עם רצועת עור נוקשה, או (רחמנא ליצלן) שוט רכיבה...

לא יודעת כמה כאב אוכל לשאת, אבל אם תתן לי, איתך אלמד לספוג ולהגיד ''תודה אדוני, עוד אחת בבקשה'' כמו ילדה טובה (: