"זה הכל בראש".
הכאב, האורגזמות, הסרטים שאני אוכלת. זה הכל הראש שלי מייצר. זה מה שהאדון שלי אומר.
אני גם מאמינה בזה, לפעמים.
*
הרבה זמן שאני רוצה להתחיל לתרגל מדיטציה...אבל מדיטציה זה קשה, בעיקר כי זה פשוט משעמם. לשבת ככה ולנסות להתרכז במחשבה אחת, בנשימה, בנקודה בחלל, לתפוס מחשבה זה כמו לתפוס דג בנהר, ואני גם ככה מגושמת אני בטח אמעד ואטבע ביחד עם כל שאר המחשבות שלי.
אבל כאב...
מה שיפה בכאב, זה שהוא ממקד. הוא חד.
מתעלה על כל השאר.
לא קיימים דברים אחרים כשכואב. בעיקר כשממש כואב.
כל הגוף עובד ביחד במאמץ לווסת אותו, להשתלט עליו; הראש, הנשימה, הדם, ההורמונים.
אין מקום, אין שנייה, לחשוב על דברים אחרים.
זה גם מה שיפה בחבלים,
כאב אינטנסיבי, מתמשך... לא כמו כשאני צריכה לספור הצלפות, שאז יש לי נצח (קצר מידי) עד להצלפה הבאה, שם אני מספיקה להריץ מיליון דפ''אות של איך למרוח את הזמן ובמקביל איך לא לזוז ולספוג את המכה הבאה.
לעומת זאת בחבלים, מהרגע שאני באוויר, צריך להישאר בפוקוס, כל הזמן.
תקופה ממושכת לא הייתי מצליחה. הייתי נכנסת לפאניקה, מרגישה את האוויר אוזל, החבלים חונקים והכאב היה בלתי נסבל. הייתי מסתכלת סביבי ומרגישה שאני כישלון. כולם תלויים סביבי, סובלים את הכאב בחן כמעט פוטוגני, ורק אני, מקטרת ומייללת בדמעות, עם סיבולת אפסית לכאב שאני כל כך רוצה שיערסל אותי.
יום אחד הצלחתי.
אני לא ממש יודעת איך... הרי כל פעם אני באה עם מוטיבציה ורצון להצליח...אולי כי הפעם המוטיבציה באה לא לשם ההצלחה של עצמי, אלא מהפחד של להיכשל ולאכזב את האדון שלי. החלטתי לדחוף את עצמי לקצה, לצלוח את הזמן באוויר שניה אחר שניה. לקחתי איתי את כל התסכול, את כל הכאבים והפחדים של התקופה האחרונה, את כל שיחות המוטיבציה של אדוני ושקעתי לתוך החבלים, לתוך המגע של האדון שלי, נאחזת במילות העידוד ובנגיעות שלו כמו בחמצן. אף על פי שכשבאתי הבאתי איתי מטען חורג, ברגע שעליתי לאוויר הוא פשוט התפוגג. פתאום שמתי לב כמה המוח שלי נח מהמירוץ הזה של המחשבות שרודפות אחת אחרי השניה.
זה מה שיפה בחבלים...
הכאב משמש כחומר בידוד
אין שצף מחשבות, אין מודעות עצמית, אין עולם חיצון.
בתוכו, רק הכאב, אדוני ואני קיימים.
