לנקות את הראש, נשמע פשוט, לא? קצת הממ הממ של מדיטציה ואנחנו מרחפים בעננים מלטפים. אז ביג סורפרייז – זה לא כזה פשוט. ולוותר על השליטה? למה זה טוב בכלל? איך זה אמור להיות יותר מרגיע מאשר לדעת מה יקרה בכל רגע נתון?
הייתי מצפה שבזמן שאדוני מזיין את הכוס שלו (כלומר, החור פיזית עליי אבל הוא שלו) אז הראש שלי יצליח להתנער ממחשבות, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי מרגישה כאילו המוח שלי טס על 200 קמ"ש – האם כבר עבר הרבה זמן? האם יש לי הפרשות? (למה המציאו לזה מילה כזאת דוחה?) איך אני מריחה? איך הטעם? איך המרקם? זה נעים לו בכלל? הוא התעייף בגללי? איך אני נראית? הפה שלי פתוח... לסגור? אני נשמעת כמו פרחה? אולי אני בכלל לא צועקת מספיק....רגע מה אני אמורה לעשות עם הידיים?
אחרי הרבה גוגלים שעשיתי, מסתבר שלא להצליח לנקות את הראש זו בעיה ידועה בקרב נשים ומחסום אורגזמה מוצק ורציני. ובכל זאת העובדה שאני מודעת לכך שאני חושבת יותר מידי לא עוזרת לי לרוקן את הראש ולענות על השאלות שחוזרות וצצות לי כל פעם מחדש.
כאן גם התקשורת וגם הוויתור על השליטה באו לידי ביטוי כדי לפתור את הבעיה, כשאדוני לימד אותי על עצמי ועל הגוף שלי יותר מכל השיחות עם אמא והאחיות שלי וגוגל ביחד.
הוא לימד אותי את הטעם והריח שלי, הוא לימד אותי שזה לא משנה איך אני נראית תוך כדי אקט, שבכלל הוא הכי אוהב אותי מלוכלכת ומרוחה במיצי הכוס שלי, ברוק שלו וכל מה שיכול להפוך אותי לאומללה ומסכנה ורטובה יותר.
הוא לימד אותי להתרכז בתחושות שלי, ליהנות מהרגעים שבהם "אני במרכז" בכך שהסביר לי שוב ושוב (אחרי שהוא זיין את הכוס שלו עם האצבעות במשך זמן שנראה לי ארוך מידי מבלי לגמור והתחלתי לבכות מתסכול לא פעמיים ולא חמש) שאני צריכה להפסיק לחשוב כל כך הרבה וברגע שהוא ירצה להפסיק הוא יפסיק כי הוא מחליט מה קורה ולא אני.
ולנקות את הראש בסקס זה לא רק מתי שהוא עושה לי נעים, זה גם בסקס עצמו ובזמן שאני מוצצת לו תזין – הראש שלי יריץ תסריט של "נעים לו? מה עכשיו? איך אני נראית? להמשיך עם זה? אני עוד שניה מקיאה, שיט הקאתי, להמשיך? אני שקטה מידי? איך השיער שלי נראה?". מלא. מלא. מחשבות. כל כולי חושבת על האקט – אבל לא באמת נוכחת בו.
וכאן בא הנושא של "ויתור על השליטה" (לפחות בסקס/סשן) – אני בובה, אני זונה, אני חור, אני עושה רק מה שאדוני אומר. הוא אומר לי איך לעשות ומה נעים (תקשורת שלוקה בחסר כבר בעולם הונילי), אני לא צריכה יותר לחשוב ולנתח מה אני צריכה לעשות ואיך אני נראית תוך כדי והאם זה טוב מספיק. הוא פשוט שולט בכל כולי ואם משהו לא כמו שצריך, כך או אחרת, הוא מתקן אותי.
וכל מה שקורה בנינו לא בא ככה סתם בילט אין, הדומיננטים/טופים/שולטים וואטאבר הם לא קוראי מחשבות. אני סומכת על אדוני שיעשה את הבחירות הנכונות בשבילי כי הוא מכיר אותי הכי טוב שיש, כי הדבר הכי חשוב שלמדתי לעשות במערכת היחסים הזאת, זה תקשורת. זה לא סרט של חמישים גוונים עם חוזה של רשימת גבולות שאני מסמנת בה מה אני מוכנה לנסות ומה יגרום לי להתאשפז. זה שעות של שיחות, של התכתבויות, אלפי שאלות שמחזירות אותי להרבה פינות בחיים, חלקן חשוכות יותר מאחרות. זה גם הרבה סבלנות, ועיקשות ובכי, להוציא ממני מילים, כי בהתחלה לא באמת ידעתי לתקשר, לתרגם את הרגש למילים ואז להוציא אותן החוצה. לא כל השיחות הן על סקס או נושאים מיניים. כדי לותר על שליטה אדוני לא שאל רק על "איזו תנוחה אני הכי אוהבת" אלא על מניעים, חוויות, מחשבות, הוא למד להכיר את כל כולי. לא שזה כפתור שאפשר ללחוץ עליו וזהו נעלם לי המוח ואני הופכת לרובוט בטריפ, יש דברים שעדיין קשה לי לעשות (אהמ לצאת מחדר המלון ולעשות סיבוב במסדרון על שש כשאני עירומה עם קולר אהמ) אבל דווקא אלה המשוכות שבסוף עוזרות לי להשתחרר, ברגע שאני שוברת אותן, את המאתגרות שבהן, אני באמת "נכנעת".
למה או למי אני נכנעת בעצם?
האמת אני כמה דקות כבר בוהה בשאלה, מנסחת אותה מחדש, ולא לגמרי בטוחה מה התשובה.
דבר ראשון לאדוני. אני נכנעת לכל מה שיציב בדרכי. כשאני נכנעת אני פשוט מבצעת. הוא אומר, אני עושה. אני מפסיקה לחשוב, אני מפסיקה להיות עצמי, עצמי עם פחדים ובושות ושריטות ושדים. זה לא שאני מפסיקה באמת להיות אני, אבל זה סוג של מפשיט אותי מכל מה שמונע ממני. לעשות, להיות, לציית. פשוט to be.
ואיך אני נכנעת לעצמי? אני מקבלת את עצמי. כבובה, כשולחן, כמאפרה, כחור, כזונה, ככלבלב. אני כולם. ואין בזה בושה. יש בזה שקט. אני לא מריצה מה יחשבו ומה אתה תחשוב, אין לי מצפון או כבוד עצמי שימענו ממני להתחכך לו ברגל וליילל כמו כלבה ולטפטף מיצי כוס על המכנס שלו. אין לי פחדים להיות אני כי אדוני שומר עליי.
***
אני חושבת שהדברים האלה מאפיינים את רוב הנשלטים והנשלטות והסאבים למיניהם, שנמאס לנו לדאוג ולתכנן ולהיות המבוגר האחראי ונמאס לנו שהראש שלנו טס ב200 קמ"ש מבלי שזה עוזר לנו במשהו בחיים ואיך בא לנו פשוט מישהו שיגיד לנו מה לעשות כדי שנוכל לפעול על אוטומט.
אנחנו בחרנו להעניק את השליטה בנו למישהו אחר, כי מעבר לזה שאנחנו רוצים מישהו לסמוך עליו ולהי שען עליו, אנחנו רוצים לנקות את הראש, לא לחשוב, לא לדאוג, לא לתכנן....לוותר על השליטה, לא לאבד אותה. השליטה אף פעם לא הולכת לאיבוד. אני חושבת שזה סוג של א.א. בבדס"מ ובעשרת הדיברות של אלו שקוראים לעצמם שולטים. יש להם כל כך הרבה כוח ואחריות ביד, אסור להם לאבד שליטה, אסור להם לתת עונש, להכאיב או להשפיל ממקום של כעס או אכזבה או כל אי יציבות רגשית כזו או אחרת. אני מוותרת על השליטה בי כדי שמישהו אחר, שאני סומכת עליו, יוכל לשאת בעול האחריות שבה.
