אני זוכרת את סיוט הילדות הראשון שלי.
הייתי בערך בת ארבע-חמש וחלמתי שאיזה מדען מטורף חטף את המשפחה שלי, כבל את כולם בידיים וברגליים באיקס ללוחות מתכת, חשמל ועינה אותנו. התעוררתי בשעה שעדיין היה חושף בחוץ, מתייפחת בבכי עם לחיים רטובות. חלום די קיצוני לגיל כזה, לא?
עשור אחר כך בערך חזר לי שוב החלום הזה (שאף פעם לא שכחתי), אבל הפעם זה הייתה רק אני, בלי המשפחה, ומכשירי העינויים חודרים אליי במקומות המוצנעים ובבוקר... במקום לחיים רטובות אני מתעוררת עם תחתון רטוב ודגדוג נעים...
בהמשך התפתחות סקרנותי המינית, הפורנו שראיתי היה בעיקר פורנו יפני מצוייר כזה של מפלצות לא אנושיות ועלמות חן חטופות נוטפות ונחדרות באכזריות. אח"כ גם פורנו חטיפות אבל זה כבר די מיינסטרים...
אבל הנקודה בפוסט היא... האם ייתכן שנולדתי בדס"מית? האם מלידה זה נתבע בנו אם נתחרמן מכאב או שזה משהו באופי ובחוויות שנרכשות ומעצבות אותנו במשך השנים? ומה בכלל מעצב צורך בדס"מי?
בכלל, קראתי הרבה על כך שמרכז העונג במוח הוא אותו מרכז של כאב, אז האם ייתכן שכולם במידה כזו או אחרת מתחרמנים מכאב ופשוט מכחישים זאת? כמובן שאני מבינה שהתשובה ההגיונית והאימפולסיבית היא – לא, אבל אולי זה בכלל עניין פיזיולוגי? אולי אצל נשלטים ומאזוכיסטים, אותו מקום שאחראי על כאב ועונג אחר קצת?
נקודות למחשבות...
