כל סשן הוא בעצם כמו מחזה שאפשר לחלק לפרקים, להלן:
אקספוזיציה
אדוני מתחיל את הסשן ע"י יצירת אווירה. זה יכול להתחיל כבר בהכנות של החוקן או החדרת הפלאג כמה שעות לפני כן כהכנה פיזית ומנטאלית וזה יכול להיות עדין כמו להוריד אותי למטה במילה. אדוני בדר"כ יבחר להתחיל עם הפלוגר כחימום, הצלפות מהירות ורצופות (אני קוראת לזה הליקופטר) כדי להזרים דם וליצור ציפייה. גיליתי שהפחד הרבה יותר מכאיב ומרתק מהכאב עצמו. מה יותר מרטיב מלחכות למכה הבאה? לדמיין היכן תנחת? באיזו עוצמה? כמה מהר תגיע הבאה בתור?...
הסתבכות
הדרך למטה מלווה בכאב השפלה והחפצה, בדיוק במינון הנכון כדי לשבור את חומות האגו אבל בלי לפגוע בו באמת, בלי להשאיר שריטות. הכאב הפיזי שמשחרר את כל הכאב הפנימי שלא ניתן לראות מבחוץ, שלא ניתן לתאר במילים מה כואב, למה, איפה, ממה... זה פשוט שם כמו איזה תיבת פנדורה רגשית, זה מצטבר ונבנה עד שלפעמים בא לי לקרוע את עורי מעליי ולאפשר לכאב הזה לצאת.
נקודת שיא
בכי; הבכי כשאני מגיעה לסף כאב מסוים, לפעמים מספיקות אפילו כמה סתירות טובות שמשחררות את הפקק... זה פשוט בכי טהור, משחרר. אני לא בוכה כי אדוני העליב אותי או הכאיב לי, אני פשוט משחררת.
פתרון והשלמה
הספייס. הרגע הזה שהכל מטושטש, הכאב לא מורגש... הוא נוחת כמו טיפוף גשם חם והעולם עמום. ספייס כזה שהרגליים חלשות ולא מחזיקות ואני רק מחכה לרגע שאדוני יהיה מספיק קרוב כדי שיוכל לתפוס ולתמוך בי. אני חושבת שזה רגע כל כך מספק; לשחרר, ליפול ולהגיע לרשת הביטחון שלי... להרגיש את אדוני תופס ומערסל אותי.
סיום
ומשם לרוב מתחיל האפטר קייר... כמה שאדוני לא יחשוב שאני מקבלת מספיק צומי ונשיקות וחיבוקים, זה אף פעם לא מספיק ובאפטר קייר זה מתעצם. אדוני מקלח אותי, מלטף, מערסל ומנשק. בגדול מתייחס אליי כמו בת שתיים. בדוק יש פה איזה תסביך פרויד שהחלק האהוב עליי הוא כשאדוני דואג לי בעצם כמו לילדה אבל אין מה לעשות, זה פשוט להרגיש הכי אהובה ומוגנת בעולם.
