אני עושה מלא טעויות...לרוב אלה טעויות קטנות, של חוסר תשומת לב שיכולות להתפרש כזלזול, ולפעמים אלה טעויות שנובעות מדרך מחשבה שהיא יותר...ונילית ופחות מתאימה לדינמיקה של מערכת יחסים בדס"מית. כל פעם שאני נופלת אני נמלאת חרטה. השתיקות מתפרצות ואוטמות אותי, אני מחפשת אחר סיבה להסביר ותירוץ להצדיק את המעשה אבל אני נאטמת בשתיקה שלי, נותרת חסרת מילים אל מול הכאב והאכזבה שהסבתי לך.
אתה מוכיח אותי מול הטעויות שלי, מול השתיקות שלי, הבכי לא מרתיע אותך ואתה גורם לי לחפש את הסיבה לצעדים שעשיתי, אתה עוזר לי להתעורר ולמצוא חזרה את הדרך שבחרתי בה, שאני שואפת להגיע אליה כדי להיות ראויה. ואף לא פעם אחת עזבת לי את היד, לא משנה מה עשיתי.
***
לפניך הייתה לי אהבה אחת בחיים, אבל גם תוך כדי אותה מערכת יחסים ידעתי שאם היא תיגמר יהיה מחליף, יהיה בסדר...ואולי זה כי אני קצת ילדה מאוהבת, אבל מרגיש לי שלך אין מחליף. אתה לא רק אוהב אותי, מכאיב דואג מלטף מאכיל מלמד שומר מענג מחבק מנשק... הדברים האלה עם רגעיים, אתה נותן לי משהו חשוב הרבה יותר - כלים, כלים להיות בריאה יותר, טובה יותר כאדם וכנשלטת. אתה לא רק מראה לי את הדרך, אתה גם סולל לי אותה והולך איתי יד ביד. אני באמת מאמינה שהדרך הזו, הדרך שלך, היא הנכונה.
***
מה שקשה במערכת היחסים הזאת זה לא הכאב, לא הפרוטוקולים, לא דרכי החשיבה השונים....מה שקשה במערכת היחסים הזאת היא שאתה גורם לי לעבוד על עצמי. לחפור עמוק, להתעמת עם הקשיים, התשוקות שאני מסתירה ועם הפחדים שאני קוברת.
בשונה ממערכות יחסים אחרות שבהן קיבלו אותי איך שאני, במערכת היחסים הזאת אתה מקבל אותי כמו שאני, אבל אתה דורש ממני להיות יותר טובה מזה, להשתפר ולהיות יותר מוצלחת, יותר מדויקת, לא רק בשביל עצמך. בעיקר בשביל עצמי.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא לחפור בעצמי, לקלף את השכבות ולהבין שאני לא אוהבת מה שבפנים, שבפנים אני רקובה, פגומה, סתם בינונית ומשעממת. ועם הפחד הזה אתה גורם לי להתמודד עם המכתבים השבועיים, שבהם אני צריכה להיות אמיתית, לתת לך לקרוא אותי כמו שאני, בלי השכבות. וזה לא נהיה יותר קל לקלף אותן אבל עם כל שכבה שיורדת אתה עדיין כאן, איתי, מעודד אותי להמשיך ואוהב אותי בין כל השכבות וגם את מה שמציץ מתחתיהן.
הקושי הכי גדול שלי במערכת יחסים הוא תקשורת. כל פעם שיש איזה ויכוח, אי הסכמה, אני ישר מתקפלת. יש לי חרדת נטישה קשה, שריטה שהייתה בי הרבה לפניך. כל פעם שאני נופלת אני נתקפת חרדה ופאניקה שתעזוב אותי, שחציתי את הגבול, שטעיתי פעם אחת יותר מידי. כל פעם שיש עימות או כשטעיתי ואתה מוכיח אותי אני ישר מתנצלת, לא משנה מה עשיתי ולמה ואם אני מרגישה שאני צודקת, "סליחה אדוני, אתה צודק אדוני, אני לא אחזור על זה שוב אדוני" ושותקת. אני שונאת עימותים, הראש שלי נהיה דייסה ואני לא יודעת כיצד לתרגם את הרגשות למילים, לא מצליחה לחשוב מספיק מהר כיצד להגיב ולבנות את הטיעונים שלי... אבל אתה מיוחד, אתה לא נותן לי להתחמק עם השתיקות, אתה לא שלם איתן. אתה מכריח אותי לדבר, להבין מה לא טוב לי ולמה הגבתי ופעלתי ככה.
במקומות שבהם הייתי מוותרת לעצמי, עכשיו אני לא יכולה, כי מעצמי קל לי להעלים עין אבל אותך כואב לי לאכזב.
עשינו דרך מאד ארוכה, בה למדתי כיצד לאהוב ולספוג ולתת בחזרה. למדתי משמעת עצמית, תקשורת נכונה, למדתי שאפשר לבנות מערכת יחסים בלי שקרים, גם לא לבנים. למדתי שאפשר ליפול ולטעות כל עוד אני לומדת מהטעויות שלי וממשיכה להשתפר. למדתי כיצד להיות שם רק בשבילך, לא להיות אנוכית, לתת גם בלי לקבל חזרה. למדתי על עצמי, מה מרכיב אותי, מי אני ומה אני רוצה.
ואני רוצה להיות שלך.
