אחרי אינספור שבתות שעברו בעצלתיים החלטת שהשבת אנחנו יוצאים לטייל ושמנו פעמינו לכיוון הכנרת. ערב לפני כן לא עשינו סשן אבל הלכתי לישון עם אזיקי הידיים ובבוקר גם יצאתי איתם, כשהם מוחבאים היטב מתחת לסוודר גדול. בעשר בבוקר בערך עצרנו לקפה בתחנת דלק עמוסה מטיילים. לפני שבאתי לצאת מהאוטו הוצאת את האזיקים משרוולי הסוודר וביקשת שאצא איתם ככה, חשופים. אימה שטפה אותי והסתכלתי עליך במבט מתחנן שתתן לי להישאר באוטו או לכסות אותם בחוץ. בכל החוגים שהסתובבתי בהם עד היום לא יצא לי לראות מישהי מסתובבת עם אזיקים על הידיים (שלא לדבר על האזיקים המאסיביים האלה, שאי אפשר לטעות במטרתם). הלב שלי היה על 200 קמ"ש, הרגשתי כמו שועל במנוסה ושעוד רגע מישהו ישים לב אליהם ואיזה זרקור ענק יכוון אליי והשמועה על זה שיש פה בחורה באזיקים תתפרש כמו אש בשדה קוצים.
ואני שונאת להודות בזה אבל כמה ששנאתי את הסיטואציה והמבוכה הנלווית...זה היה פאקינג מרגש. זה כמו משחק של אמת או חובה, רק בלי החלק של האמת. יש רק חובה (ובלי קשר חובה עלי להגיד את האמת, תמיד).
בינינו אני מרגישה שעברתי תהליך, כי בסופו של דבר באמת יצאתי איתם מהאוטו עוד לפני שסיימת את ספירת החמש-שניות -לפני-שזה-יהיה-רע שלך.
אתה יוצר בשבילי כל כך הרבה חוויות, מטיולים ומסעדות עד לסשנים בחדרי חדרים ומשימות קטנות בפומבי, אני לא מבינה איך אנשים חיים בלי ה"תיבול" הזה בחיים. אין כזה דבר משעמם איתך, אין דבר כזה בנאלי או צפוי בסשנים או בבדס"מ ועם כמה שלפעמים חרא לי וכואב ומעצבן, פשוט כיף לי איתך.
לפני שהכרתי אותך אמרתי לעצמי שאני בנאדם של בית, שאני אוהבת להיות בבית בשבתות, זה פשוט האופי שלי, אופי של זקנה. ואני אוהבת את זה שאני קצת זקנה שלא מתלהבת ממועדונים ומסיבות ורעש... אבל האמת היא שזה כאילו שהתחלתי לנבול עוד לפני שהספקתי לפרוח. האמת היא שבא לי לטייל, בא לי לצאת יותר ולחוות יותר ולטעום דברים חדשים ולעשות דברים שבחיים לא חשבתי שיהיה לי את האומץ לעשות.
אני חושבת ש50 גוונים של אפור זה בכלל מושג לתאר חיים וניליים. לפניך היו לי חיים "וניליים" צפויים ורגילים לחלוטין, ואז הכרתי אותך ובתקופה כל כך קצרה הכנסת לי כל כך הרבה צבע והרפתקאות לחיים. עכשיו אני חיה חמישים גוונים של צבע.