האמת פחדתי ממש לפני הסשן...פחדתי שאכאב ולא אוכל לספוג, שאסוג מהר מידי לצהוב או אדום, שאאכזב אותך ואת עצמי...אבל טעיתי.
כן, היה כואב. אפילו מאד...אבל היית שם איתי. ודאגת לי, נתת לי להתאושש והיית קשוב.
אני זוכרת שהמספר היה 140, ואז היתה הרבה שעווה חמה, אבל אני לא ממש בטוחה בסדר הכרונולוגי של הדברים... השעווה שרפה כל כך אבל הזכרתי לעצמי כל רגע שזו לא פעם ראשונה, שזה כואב רק לכמה שניות (ארוכות מאד) ובסוף זה אפילו לא משאיר סימן. כשהתחלת לטפטף במעגלים, כשהטיפה הבאה באה עוד לפני שהאחרונה הספיקה להתקרר, זו הייתה נק' השבירה הראשונה באותו ערב...
כשסיימת עם השעווה משכת אותי לספה, כרבלת אותי ואמרת לי שהייתי טובה, שלא היה קל ושאתה גאה בי. ניסיתי לאסוף את עצמי ולחשתי לך בקול שבור שאני יכולה עוד.
אני חושבת שזו פעם ראשונה שהגעתי למה שנקרא "סאב-ספייס". אני לא יודעת להגיד אם זה מהאלכוהול והוויד או ההורמונים שהמוח שיחרר (כנראה השילוב של שניהם), אבל לאט לאט שקעתי עמוק. הייתי על הברכיים על הספה, שאר הגוף נתמך ברגל וביד שלך שמחזיקה אוצי שלא אתמוטט. האצבעות שלך חפרו ברטיבות שלי...הרגשתי את השרירים מרפים, אני מנסה אבל כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר והכל קצת מטושטש...כאילו הגוף...נכנע...
הורדת אותי להאמבל וזיינת אותי מאחור. אני חושבת שגם הרגע הספציפי הזה היה בגדר פעם ראשונה בשבילי. זו לא הפעם הראשונה שאתה מזיין אותי מאוחר, אבל הפעולה הזאת בשבילי תמיד מלווה בכל כך הרבה רעש לבן ומחשבות על עצמי. בזמן שאני נכנסת לתנוחה עד שאתה נכנס ועד שהחור מסתגל (אם בכלל), המוח שלי טס על 200 קמ"ש, הגוף מעביר הילוכים בין פאניקה, התרגשות, חרדה, כאב, עונג וחוזר חלילה, לא בהכרח בסדר הזה.
אבל לא הפעם. הפעם, צייתי בלי לחשוב; לגמרי שם בשבילך, לשימושך, חסרת מודעות עצמית לחלוטין. הגוף מונע מהפקודות שלך, המוח כבוי, כבר לא עסוק בעצמו. לאט לאט אני מצליחה לשייך את המילים "התמסרות, צייתנות, כניעה" לסיטואציות בנינו, מתחילה קצת לקבל צורה.
***
הגענו ל190 ורגע אחרי אני במקלחת על 4 עם הישבן אליך. לא לגמרי מודעת למה שקורה, הרגשתי זרם חם עוטף אותי. לקח לי כמה שניות לעכל את הסיטואציה, רק כשלקחתי שאיפה מהאף והרחתי את השתן הבנתי שבכלל לא פתחת את הדוש והנוזל הנעים שזורם עלי הוא שתן ולא מים.
למזלי הייתי כל כך אאוט שפסחתי על השוק הראשוני מהסיטואציה ופשוט הייתי. לא כל כך ידעתי מה זה אומר, אבל הייתה לי הרגשה שזה סוג של אבן דרך, שקורה כאן משהו חשוב, אז שמחתי. כשסיימת לסמן אותי עטפת את צווארי עם ידך, נישקת אותי ארוכות ולחשת "את שלי, עכשיו יותר מתמיד".
