מבין כל הפעמים שבהם נלקחה ממני יכולת כלשהי, בין אם זה להיות באזיקים או כשאתה עוצר לי את הנשימה, אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי חסרת אונים הייתה עם הגאג.
דווקא האביזר הקטן הזה, שאפילו לא הצריך ממך לגעת בי, גרם לי להרגיש הכי חסרת אונים עד כה.
עד עכשיו אהבתי את האזיקים, אפילו כשאתה חוסם לי את הנשימה והמחנק משתלט...אבל בגאג לא מצאתי שום הנאה.
ישבתי על הרצפה מתוסכלת ונוזלת, חוטי רוק וריר יוצאים מפי ונדבקים לכל דבר ברדיוס של 15 ס"מ ממני כמו קורי עכביש. זה הכי נמוך שהרגשתי עד עכשיו. אני מנסה לתת לך את המבט הכי מסכן, פאתטי ומעורר רחמים שלי כדי שתסכים להוריד את המחסום פה הנוראי הזה, וכלום.
אבל במקום זה אתה מרשה לי לרכב עליך, ואומר לי
"את יפה.
גם עם הרוק, והשיער והכל מרוח לך,
ככה אני אוהב אותך
מלוכלכת.
את המלוכלכת שלי."
ואני נוזלת, מהכוס, מהפה, נלחמת עם הירכיים המנוונות שלי שימשיכו לדהור עליך כי אתה כל כך נעים לי בפנים...ולא מבינה איך אתה מסוגל להגיד לי שככה אני יפה. לא מסוגלת להבין את האלמנט המושך בסיטואציה. אני בקושי מאמינה לך כשאתה אומר לי שאני יפה בסיטואציה שבה אני עוד איכשהו אסופה ויבשה (במקומות הנכונים), אז ככה?
ואתה צודק. אמרת לי ושתקתי כי הייתי נבוכה אבל לגמרי הייתי מרוכזת בעצמי. עסוקה באיך אני נראית, ברוק המגעיל שנוזל על כולי, נדבק לי לשיער ולידיים ומשאיר שובל של ריר כאילו אני הספיידרמן של החלזונות. איכס. ואני רק משתנקת, אומללה ונגעלת מעצמי, מתוסכלת מחוסר היכולת לעשות פעולה כל כך פשוטה של בליעת רוק, ומי בכלל היה מאמין שכל כך הרבה רוק יוצא לי מהפה בזמן קצר כל כך?!
אז סליחה אדוני, שלא הצלחתי לשם את עצמי בצד, אחרי שהשקעת בי כל כך הרבה. אני אשתדל חזק יותר לפעם הבאה, להיות שם רק בשבילך.