וניל פצפוצים

יושבת באוטו, מחכה שהגשם יעבור, ולא מבינה למה אני לא לומדת, לא לומדת לסתום, לא לומדת להפסיק לבקש את מה שאני יודעת שלא אקבל. למה אני לא מפנימה שאנשים לא מסוגלים להשתנות אפילו כאשר הם טוענים שאוהבים, או שאולי הם לא אוהבים מספיק בשביל להשתנות? אולי אדם לא משתנה כפי שאנחנו מצפים שיקרה? אולי זה דווקא הטבע הנשי לצפות בשקיקה לשינוי?

אני עדיין זוכרת את ההופעה של אביב גפן לפני המון שנים, כאשר עוד לא היה בו שום דבר בורגני  והוא היה צועק לקהל מעריצים: "רוצים שינוי? רוצים שינוי?"

לא הבנתי אז, בגיל 16, עד כמה השאלה הזאת קשורה לכל תחומי החיים ולא רק לפוליטיקה.

חשבתי לכתוב פוסט מצחיק על החיים באחוזת ראשונים, סליחה חיי נישואין וזה מה שיצא.

אולי בפוסט הבא :)

* דור מזוין יותר מתאים לפוסט, אבל הבית שלי לא מקום מגעיל וגם אף פעם לא היה, בכל זאת אחוזת ראשונים.