וניל פצפוצים

יש משהו ממכר ביחסים. משהו ממכר בנו, הנשים. ואפשר בקלות להשוות אותנו לסמים.

לפני כמה שנים, כשהייתי בתחילת מחשבות על שינוי מקצועי (זה היה בתחילת הקורונה, וטוב שלא עשיתי את זה), שקלתי ללמוד קופירייטינג. היה בזה משהו מושך בלכתוב, למכור רעיונות, לגעת באנשים דרך מילים.

במבחן הכניסה ביקשו לענות על שאלה אחת פשוטה,
אם היית סם, איזה סם היית?

בהתחלה עניתי מהר מדי, כמעט אוטומטית- קוקאין, יקר, חד, ממריץ, ממכר מאוד. משהו שנכנס חזק ומשאיר חותם. אולי איזו פנטזיה על פאם פאטאל, שוברת לבבות, מסתורית, מסעירה. אבל כשישבתי עם זה רגע, הבנתי שזה לא באמת אני. אני לא סם שמסחרר אותך עד קצה הנשימה.אני משהו אחר, אני גראס. אני מישהי  שמרגיעה, מרככת, מורידה רעש, מאפשרת לנשום קצת יותר עמוק. יש בי קלילות, יש בי הומור, יש בי נוכחות שלא דוחפת  אלא פשוט נמצאת. לפעמים אני יותר אינטנסיבית, לפעמים יותר שקטה. תלוי ביום, תלוי במצב, תלוי בלב. אבל בסוף מי שנמצא איתי לא יוצא שבור, הוא יוצא קצת יותר הוא עצמו.

אני לא יודעת איך אחרים יפרשו את זה, אבל אני לא התנסיתי בסמים וגם לא מתכוונת. אני בהיי מהחיים עצמם. הרעיון הזה חזר אליי אתמול בערב, כשראיתי מישהו יושב בחניה עם הכלב הגדול שלו, מעשן בשקט את הג'וינט שלו. לרגע זה נראה כמו ניסיון קטן לברוח, להירגע, להוריד את העולם מהכתפיים. ואולי בסוף כולנו פשוט מחפשים את זה, משהו או מישהו שיהיה קצת פחות כואב, וקצת יותר נושם.

כך יצא שבאחת התגובות שלי בבלוג נזכרתי בבנין ממול לבית שבו נולדתי, היה שם משרד נוטריון.

ומשם, משום מה, גלשתי לזכרון של העבר הרחוק. נזכרתי באבא שלי שעזב את הבית כאשר הייתי בת 8. הוא לקח הכל, גם מה שלא היה שלו. לקח גם את כפית הכסף שלי, אחת שנותנים לילד לשן הראשונה.

הוא עזב ולא ביקר אותי במשך 3 שנים. לכל מי שיעז להניח שלאמא שלי היתה יד בדבר, צר לי לאכזב אותו/ה. אני שמעתי אותה לא בהזדמנות אחת מציעה לו לדבר איתי לפחות בטלפון, אבל הוא תמיד סירב.

ראיתי אותו כבר כאשר הייתי בת 11.5. אמא שלי לקחה אותי לעבודה שלו, לבקש אישור יציאה מאותה הארץ שבה גרנו. המצב היה מסוכן, כל יום היה צפי שהמוסלמים של אותו המקום יבעירו לנו את הבתים.

היא ידעה שהוא מתכוון להגר לארצות הברית וביקשה ממנו להצטרף, הוא סירב. בטענה שזה בסדר כאשר האם והילד בארץ אחת והאב בארץ אחרת. אני שמחה שהוא סירב. למזלי הוא נתן אישור יציאה מהארץ. משרד הנוטריון היה מול הבית המהמם של סבתא שלי, בית בו נולדתי וגרתי. אבא שלי הסתכל על הבית ואמר- אם האוזבקים יתחילו לשרוף בתים, הבית שלכם כל כך יפה שהוא ככל הנראה יהיה הראשון (כן ילדים בני 11 כבר זוכרים הכל).

לאחר מכן, לפני שעלינו לארץ הוא נפגש איתי כמה פעמים. כאשר אמרתי לו שלום בפעם האחרונה, הוא ביקש שאכתוב לו. שאלתי מה הכתובת, הוא ענה שסניף הדואר המרכזי. 

כאשר עלינו, לא רציתי לכתוב לו. אך סבתא שלי דיברה אל ליבי ושכנעה אותי לכתוב. בסופו של דבר כתבתי, הוא לא ענה לי עד שלא הייתי בת 18 וכבר לא היה צריך לשלם מזונות .

עלינו בסוף שנת 90, הייתה מלחמת המפרץ. זה לא הזיז לו. הוא ישן יפה מאוד בלילות ולא היה איכפת לו איך הבת היחידה שלו מרגישה, האם יש לה אוכל וקורת גג.

לא ראיתי אותו המון שנים, הוא לא הרעיל לי את הנשמה המון שנים. אני מדברת איתו בטלפון פעם בשבוע. אני סלחתי, אבל לא שכחתי.

למזלי הוא היה חרא של אבא אז לא התגעגעתי. אך  את הנזק שלו הוא עשה. זה תמיד איתי, חוסר אהבה הזאת, הצורך להוכיח שאני שווה, הרצון לזכות באהבה, הריצוי וההסתפקות בפירורים. 

היה לאבא שלי קטע מאוד מגעיל להשוות אותי לילדות אחרות. בין אם זה לאיך אני אוכלת לבין אם זה איך אני הולכת. ואני רק רציתי שיאהב אותי. הייתי ילדה כל כך מרצה כי כנראה הרגשתי שלא מספיק לו שאני חכמה, חייכנית, מצחיקה ויפה. עם אבא שלי אף פעם לא הייתי מספיק. וזה משהו שליווה אותי הרבה שנים ועדיין מלווה, מן הסתם. 

אך למזלי אני מתבגרת ולומדת משהו על עצמי, על טריגרים שלי ועל זה שמגיעה לי אהבה ואני לא צריכה לבקש אותה או להיות נוחה או מרצה על מנת לקבל פירורים. אני בוחרת בעצמי ואני גאה בזה.

ולאבות ואמהות שבינינו תהיו טובים לילדים שלכם ותאהבו אותם. כל ילד זקוק לחום, אהבה וקבלה.

*תודה רבה על התגובות הכה נוגעות ללב, ריגשתם אותי מאוד❤️

אז היום בכלל לא תכננתי לכתוב פוסט, אך זה די ידוע שאי אפשר לתכנן את החיים, לא באמת.

ועכשיו אני יושבת במרפסת שלי ושותה את התה הקבוע שלי. מי שקורא אותי יודע שאני אוהבת את הטקס הקטן הזה בתחילת היום. 

קמתי במצב רוח בינוני, כי לא ישנתי טוב בלילה, גם לי זה קורה. ופתאום אני רואה פרפר יפהפיה, כתום עם שחור. הוא עף במרפסת שלי, נחת על הרצפה, על השולחן הקטן, על הפרחים, על השמלה שלי ואז שוב על עציץ הפרחים על השולחן לידי. ואני פשוט התחלתי לחייך. 

אני לא יודעת מה יביא היום כי אי אפשר לתכנן דבר (בולגקוב כתב על זה), אבל המפגש הזה עם הפרפר עשה לי טוב.

בזמן האחרון חיים מעניקים לי סיטואציות שבהן אני רואה שאי אפשר לתכנן אלא צריך לזרום ולהנות מהזרימה הזאת.

עבור מישהי שהיא קונטרול פריק כמוני זה שינוי, שינוי פנימי, שינוי טוב.

מאחלת לכם יום של פרפרים והפתעות טובות.

לפני כשבוע נכנסתי לקניון השכונתי עם הכלב שלי על הידיים. הייתי צריכה לקנות משהו קטן בפטיסרי.  להשתי שמלת קיץ יפה ורודה,  היה לי מצב רוח טוב אביב וטוב ולא מיהרתי לשום מקום.

גבר פנה אליי, חתיך, מחייך. ביקש ללטף את הכלב. הכלב שלי פחות אוהב גברים, אז הוא לא ממש שיתף פעולה. אבל זה לא באמת היה על הכלב.

הוא סיפר שיש לו כלב כזה בבית, אצל גרושתו, ושהוא מתגעגע אליו. ומשם הוא פשוט נפתח, בלי מאמץ. עמדנו ודיברנו בערך חצי שעה, שני זרים באמצע יום רגיל.

אמרתי  לו כמובן שאני נשואה. הוא לא ביקש כלום, לא מספר, לא המשך.

וזה היה בדיוק מה שזה היה. רגע קטן באמצע החיים, כזה שמשאיר אנרגיה טובה.

כאשר הגעתי בזמנו לכלוב הייתי מאוד תמימה, עם העיניים הפתוחות לרווחה, היה לי מזל שאף אחד לא ניצל אותי, לא ניצל את התמימות הילדותית הזאת שיש לילדות טובות.

אני שמרתי על תמימות מסויימת אך עכשיו אני מסתכלת אחרת, בוחנת, חושבת, הרבה פחות אימפולסיבית ומתלהבת.

אם מישהו נעלם, אני לא רודפת, לא שואלת שאלות כי עצם המעשה זו התשובה.

מי שרוצה להשאר - נשאר, מי שרוצה לאהוב- אוהב. אני בוחנת מעשים כי המעשים וההתנהלות הם אלה שמראים את הדרך ומראים את היחס והרצינות של הצד השני.

אני לא קרה, אני פשוט שומרת על עצמי.

שיר לא קשור לפוסט, אבל זה אחד השירים שאני רוצה לחוות ולהרגיש עם האדם הנכון.

היום עליתי לקברן של 2 הנשים הכי אהובות והחשובות בחיי (אמא וסבתא). לא הייתי שם כמה חודשים בגלל המלחמה. אך הפוסט הזה לא עליהן.

די קרוב אליהן יש קבר של מישהי, בת גילה של אמא שלי, הן נולדו והלכו לעולמן באותה השנה. 

כל פעם כאשר אני מגיעה לשם, באגרטל בקבר ההוא מונחים פרחים טריים. הפרחים תמיד בצבעים מאוד חושניים - ורדים אדומים, ורדים בצבע בורדו, והיום היו  חרציות סגולות אדמדמות.

פעם אחת הגענו מוקדם ויצא לי לראות את הגבר שמביא לקברה את הפרחים האלה, מסדר אותם במסירות כבר כמעט 7 שנים.

מסירות כזאת לאורך זמן, זו אהבה, אהבת אמת. ברור שזה לא הבן, אלא בן זוג שאהב אותה.

אני משערת שזה פרק ב', כאשר שני האנשים היו כבר מספיק בוגרים לבחור באהבת אמת, אהבה שרואים במעשים, גם כאשר אחד מהם כבר לא כאן.

אותי זה ריגש ומרגש כל פעם מחדש. וזה גורם לי לחשוב כמה נדירה אהבה שלא נגמרת גם כשהחיים נגמרים.

מטבעי אני אשה שאוהבת להספיק הכל, מולטיטסקרית מהירה, אחת שאוהבת לחיות  בקצב מהיר.

אך ככל שאני מתבגרת אני מבינה שזה לא הקצב הנכון עבורי, שאני גם צריכה מנוחה ורוגע על מנת לספוג את היופי מסביבי, את החיים. 

להנות מהרגע של אוויר צח, של פרח יפה, של עוגה טובה עם הפוך איכותי. פשוט לנשום נשימות איטיות ולהיות נוכחת ברגע.

אני כבר לא רוצה לרדוף אחרי הרכבת. אני בוחרת לנוע ברוגע, ולעלות על זו שמגיעה אליי בזמן הנכון. כי כשמפסיקים לרדוף, דברים מתחילים להגיע.

אני עובדת על זה כל יום.לא תמיד מצליחה, אבל כבר הרבה יותר מודעת.

היום קראתי פוסט של מישהו שאני אוהבת לקרוא. הוא מציג תמיד תמונה מאוד ריאליסטית, מדויקת, אומנות מופשטת.

אך אני לא יכולה לחיות בריאליזם, אני רוצה משקפיים ורודות, רוצה סוכריה מתוקה, רוצה להרגיש אהבה ואהובה. 

לא רוצה להיות האשה הבוגרת שמבינה הכל ויודעת את מקומה.

אני רוצה להיות אהובה, נערצת, מפונקת, צוחקת. שום סקס ולא משנה כמה טוב הוא יהיה לא שווה בלי זה.

אם אין שם רצון אמיתי לשמח, להרגיש, לרגש ולהשקיע זה פשוט לא בשבילי.

לא תכננתי לכתוב היום פוסט, אבל זה מה שיצא.

אז מה אני עושה בימים לא פשוטים אלה, תשאלו. בעיקר מסדרת את הבית. כאשר נותנים לך לימונים כדאי לעשות מהם לימונדה, קלישאתי, אבל עובד.

הבן שלי בצבא ובעצמו ביקש שאסדר את החדר כולל ארון ומגירות (נשבעת לא הצעתי, בעצמו ביקש).

אז בסידור שולחן הכתיבה שלו מצאתי סוכריית ציצים ענקית, נראה לי שקיבל בשחרור של אחד מהחברי'ה. צחקקתי לעצמי ונזכרתי בטיול שלנו לברצלונה לפני כשמונה שנים. אז הוא היה בערך בן 11. התפעלתי בזמנו מהידע הרב שהפגין במוזיאון של פיקאסו וגם הייתי בהלם מהתגובות שלו במוזיאון של דאלי בפגרוס. הוא היה בשוק מכל התמונות הערום של גאלה ואמר שזה לא מתאים לילד בגילו ומאוד רצה לסיים את הסיור כמה שיותר מהר.

הזכרון הזה הוביל אותי למחשבה על גאלה, האשה והמוזה של דאלי. לפי הנורמות המקובלות של יופי, קשה היה להגדיר את גאלה כאשה יפה או אפילו נאה. אך מה זו נורמה? בעיני דאלי היא הייתה האשה הכי יפה בעולם, בעולם שלו. הוא צייר אותה ואהב אותה וזה אומר הכל. אחד מציטוטיו המפורסמים כוללים את הגדרתה כ"גאלה-גראדיבה"- זו שמקדמת. הוא טען שהיא היחידה שהצילה אותו מטירוף ומוות מוקדם. היא הייתה המוזה, האשה ומקור ההשראה המוחלט שלו.

כאשר חושבים על הסיפור של גאלה ודאלי מבינים שהיופי הוא בעיני המתבונן, שכאשר הגבר באמת אוהב אשה הוא רואה את היופי שבה. ובמקרה של דאלי אפילו מנציח אותו.

השיר הבא מוקדש לכל נשות הכלוב כי כולכן יפות ומיוחדות, כל אחת בדרכה הייחודית.

לפעמים קורה שאנחנו נדלקים על מישהו, מפתחים תקווה וציפיה וכתוצאה מזה נפגעים, במיוחד אם האדם מולנו מתקשה לבחור. זה לא אומר דבר עלינו. זה לא כי אנחנו לא ראוים או משהו בנו פגום. זה לרוב קורה כי אותו האדם לא נמצא במקום שבו הוא מסוגל לבחור. וזה בסדר. זה לא משהו שקרה לי לאחרונה, זה קרה לפני מספר חודשים, אך הייתי חייבת לשחרר ולהוריד את זה מהלב. אני במקום טוב עכשיו והאמת שגם אז הייתי, למרות שזה קצת ערער אותי. זה בסדר, זה רק אומר שאני אנושית ומרגישה.