כך יצא שבאחת התגובות שלי בבלוג נזכרתי בבנין ממול לבית שבו נולדתי, היה שם משרד נוטריון.
ומשם, משום מה, גלשתי לזכרון של העבר הרחוק. נזכרתי באבא שלי שעזב את הבית כאשר הייתי בת 8. הוא לקח הכל, גם מה שלא היה שלו. לקח גם את כפית הכסף שלי, אחת שנותנים לילד לשן הראשונה.
הוא עזב ולא ביקר אותי במשך 3 שנים. לכל מי שיעז להניח שלאמא שלי היתה יד בדבר, צר לי לאכזב אותו/ה. אני שמעתי אותה לא בהזדמנות אחת מציעה לו לדבר איתי לפחות בטלפון, אבל הוא תמיד סירב.
ראיתי אותו כבר כאשר הייתי בת 11.5. אמא שלי לקחה אותי לעבודה שלו, לבקש אישור יציאה מאותה הארץ שבה גרנו. המצב היה מסוכן, כל יום היה צפי שהמוסלמים של אותו המקום יבעירו לנו את הבתים.
היא ידעה שהוא מתכוון להגר לארצות הברית וביקשה ממנו להצטרף, הוא סירב. בטענה שזה בסדר כאשר האם והילד בארץ אחת והאב בארץ אחרת. אני שמחה שהוא סירב. למזלי הוא נתן אישור יציאה מהארץ. משרד הנוטריון היה מול הבית המהמם של סבתא שלי, בית בו נולדתי וגרתי. אבא שלי הסתכל על הבית ואמר- אם האוזבקים יתחילו לשרוף בתים, הבית שלכם כל כך יפה שהוא ככל הנראה יהיה הראשון (כן ילדים בני 11 כבר זוכרים הכל).
לאחר מכן, לפני שעלינו לארץ הוא נפגש איתי כמה פעמים. כאשר אמרתי לו שלום בפעם האחרונה, הוא ביקש שאכתוב לו. שאלתי מה הכתובת, הוא ענה שסניף הדואר המרכזי.
כאשר עלינו, לא רציתי לכתוב לו. אך סבתא שלי דיברה אל ליבי ושכנעה אותי לכתוב. בסופו של דבר כתבתי, הוא לא ענה לי עד שלא הייתי בת 18 וכבר לא היה צריך לשלם מזונות .
עלינו בסוף שנת 90, הייתה מלחמת המפרץ. זה לא הזיז לו. הוא ישן יפה מאוד בלילות ולא היה איכפת לו איך הבת היחידה שלו מרגישה, האם יש לה אוכל וקורת גג.
לא ראיתי אותו המון שנים, הוא לא הרעיל לי את הנשמה המון שנים. אני מדברת איתו בטלפון פעם בשבוע. אני סלחתי, אבל לא שכחתי.
למזלי הוא היה חרא של אבא אז לא התגעגעתי. אך את הנזק שלו הוא עשה. זה תמיד איתי, חוסר אהבה הזאת, הצורך להוכיח שאני שווה, הרצון לזכות באהבה, הריצוי וההסתפקות בפירורים.
היה לאבא שלי קטע מאוד מגעיל להשוות אותי לילדות אחרות. בין אם זה לאיך אני אוכלת לבין אם זה איך אני הולכת. ואני רק רציתי שיאהב אותי. הייתי ילדה כל כך מרצה כי כנראה הרגשתי שלא מספיק לו שאני חכמה, חייכנית, מצחיקה ויפה. עם אבא שלי אף פעם לא הייתי מספיק. וזה משהו שליווה אותי הרבה שנים ועדיין מלווה, מן הסתם.
אך למזלי אני מתבגרת ולומדת משהו על עצמי, על טריגרים שלי ועל זה שמגיעה לי אהבה ואני לא צריכה לבקש אותה או להיות נוחה או מרצה על מנת לקבל פירורים. אני בוחרת בעצמי ואני גאה בזה.
ולאבות ואמהות שבינינו תהיו טובים לילדים שלכם ותאהבו אותם. כל ילד זקוק לחום, אהבה וקבלה.
*תודה רבה על התגובות הכה נוגעות ללב, ריגשתם אותי מאוד❤️